בפרויקט "גרנוליט אהובתי" בחרתי בחומר ובטכנולוגיית ייצור שמזוהים מאוד עם הנוף הישראלי: השימוש בגרנוליט בעיצוב עירוני. מראה הגרנוליט נוצר על ידי חשיפת החצץ, שנמצא בתוך הבטון היצוק. טכניקה זו, שנוצרה על מנת לייעל את תהליך הייצור והתחזוקה, יצרה חזות מקומית ייחודית. מראה הגרנוליט מרתיע ישראלים רבים, בין היתר משום שהוא מזוהה עם המרחב השגרתי והאפרורי. בפרויקט זה החלטתי לבחון את החומר המוכר, לרענן את מראהו – ובכך להעניק מעט תשומת לב עיצובית לגרנוליט, אהובתי.
Altar-Natives / אלינור פורטנוי
בשנים האחרונות מורגשת עדנה מחודשת לארץ ישראל המקראית, נקודת זמן בו העם היהודי שלט בארץ ישראל, בית המקדש ישב על כנו והדת היהודית היא שאיחדה את העם. עדנה זו נותנת רוח גבית המנוצלת כצידוק מוסרי למצב הפוליטי הקיים. אלא שרומנטיזציה של ההיסטוריה עשויה להוביל להתעלמות מן השרידים הארכאולוגים שנותרו, אשר למעשה מעידים על הסיבות לתום העידן – מרידות פנימיות בעם היהודי ומלחמות אלימות אל מול אויב זר.
פרויקט זה לוקח השראה מהמערות ששימשו בעבר את היהודים למסתור בעת מרד בר-כוכבא, ובא לבחון את האלמנטים האדריכליים שנחצבו בסלע, האובייקטים עצמם, ע״י מניפולציה של חימר אבנית, שואפים להכניס אלמנטים ארכאולוגים אל תוך העת הנוכחית ואל הבתים המודרניים כתמרור אזהרה להשלכות של קנאות דתית ופולחן הארץ.
PLAY 02 / איתי אהלי
מתוך המקום היומיומי, הרגיל, הגנרי, מגיע החיפוש אחר הייחודיות והמקוריות.
הפרויקט הוא ניסוי משחקי ביצירה של תבנית ובעיצוב אובייקט – ניכוס של משחק אייקוני, אוניברסלי, לטובת פיתוח שפה אישית וייצור של אובייקט ייחודי.
אבני הלגו, נערמות שכבה אחר שכבה ליצירת תבנית חד פעמית. במקביל, במרווחים הנוצרים, החימר נלחץ יחד ליצירת האובייקט הקרמי.
בסיומו של תהליך הלחיצה, בעוד החימר רך, מתחיל תהליך החשיפה המשפיע על האובייקט, מגדיר את צורתו הסופית ומגלה את המורכבות שתבנית הלגו מאפשרת.
אנקפסולציה / טל ארז
פרויקט ״אנקפסולציה״ הוא ניסיון לגדל צמח בסביבה אטומה. אטומה לגישה, אטומה לאור, אטומה למים- מלבד חורי הזנה ספציפיים – כבמעין Locked-in syndrom בוטני. הכלי בוחן את טווח ההתפשטות של הצמח בתוך סביבה שכזו, את יכולת ההישרדות שלו, את הקונפליקטים וההסתבכויות אשר ייווצרו מתוך כפיפותו למרחב תחום
ותוך שאיפתו לגישה היחידה מחוץ לכלי. שקיפותו של הפורצלן מאפשרת לנו להציץ פנימה אל תוך ניסוי פסודו-קוונטי זה ולבחון בזמן אמת את מאבק ההישרדות וגבולות ההתפתחות הנגזרים מהבחירה בסביבת מחייה הגוזרת על עצמה גורל של אוטונומיה מנותקת.
התפתחותה של זהות מקומית לעולם תהיה כתגובה לכוחות חיצוניים ובהשפעה של מערכי כוח אקטיביים ופסיביים אשר פועלים עליה מבפנים ומבחוץ, ניתן לצמצם מכלול כוחות אלה לכדי ההגדרה "האחר". העמדת הזהות המקומית אל מול הזר, החיצוני, "האחר" היא מהותית להבניית "העצמי המקומי" ויצירת גבולותיה של זהות קולקטיבית ואינדיבידואלית השואלת על מקומה בתוך העולם. עם זאת, אין הזהות היא אבסולוטית ותמיד תהיה בתהליך מטמורפוזי המעמיק את מורכבותה ורבדיה, מעצים את תכניה ועושרה והופך את משמעות הגדרתה למשימה חמקמקה וכמעט בלתי אפשרית.
כיוצר מקומי אני מנהל שיח אין סופי עם הזהות והמקומיות, של העבר ושל העתיד. מנקודת המוצא הפרטית שלי אל תוך המרקם הישראלי הבלתי אפשרי, המורכב והטעון, מנסה אני להגדיר את המקומי בתהליך של פירוק והרכבה ־ מחדש בניסיון להבין אותו ביחס אליי כאינדיבידואל וביחס אלינו כקולקטיב. תהליך זה, שואל על החומר הפיזי הבונה את המקומי, על הסמל והמשמעות שלו, על הצורה והאסתטיקה שלה ועל הנרטיב החברתי המכיל אותו ואותנו.
"בלדי סרוויס" הוא סט כלים העוסק במנה מהמטבח המקומי הערבי־העממי ומוקדש למספר חומרי גלם בסיסיים מתוכו. סט הכלים מבנה טקסיות חדשה להכנת מנה פשוטה מחומרי גלם שלהם זהות וקשר טבעיים עם האדמה
והמקומי. הטקס שואל על היחס בין המקומי, הזהות והמטבח ועל התמורות בנו והשפעתם על האוכל המסורתי הפשוט, דרכי הכנתו ואופן צריכתו תוך בחינת סמליות אחרת ליחסים בין חומרי הגלם; שמן הזית, תבלין הזעתר, היוגורט הביתי והפיתה המסורתית לביננו בהקשר התרבותי הרחב של "התמערבות" המסורת או שמא התפתחותה – ומה כל זה אומר עלינו?
אסיסטנט בינארי / יהונתן הופ
אני מכין חפץ קרמי. משדך בין תהליכים וחומרים, מתווך בין יחידות יסוד ומידות, מתרגם בין פורמטים. מחפש זהות שצומחת מתוך העבודה, מתוך הפעולות והשפה של החומרים והתהליכים. אני מנסה ליצור ללא השראות מקומיות, או גלובליות, או היסטוריות, או אפילו חומריות. העבודה נוצרת מהאפשרויות במרחב של הסקצ'אפ וההיגיון של האילוסטרייטור, מהאיכויות של חומר יציקה ומהדרישות של התבנית, מהצבעוניות של האנגוב והשפה של דפוס רשת. השפה של כל המרכיבים האלה היא הזהות של האובייקט, והצומת המסוימת שהם פוגשים אחד את השני בזמן מסוים הם ההתגשמות שלו. אולי לכל הדברים האלה יחד אפשר ליחס "ישראליות" מסוג מסוים.
הנהר ליד הכפר ממשיך לזרום בתוך החלומות שלי, ומנסה לתקן דבר או שניים בחיים החדשים שלי.
מים
גדר
חוף ים
מזג אויר סגרירי
כולם מגדירים עבורי מי אני.
מרכז קליטה עכו, מרץ, 1991
מינג פה/ שירה קרת ואיתי לניאדו
נקודת המוצא של הפרויקט היא החיבור המסורתי בין אורז לחומר קרמי בכלי אוכל טורקיים וסיניים עתיקים
(Rice grain technique). בכלים אלו, גרגיר האורז "נשתל" בדופן הכלי בזמן שהחומר רך. בעת שריפת הכלי, גרגיר האורז נשרף ומשאיר אחריו תעתיק הופכי של צורתו – חור. הזיגוג הופך את הפתח למעין חלון המאפשר לאור לעבור, אך לא לנוזל.
טכניקה זו, מעבר לאסתטיקה הייחודית, מספרת על חיבור עתיק בין כלי קרמיקה לאוכל דרך האדם המייצר את שניהם. פעולות אלו נעשות בקרבה פיזית ובמיומנויות מקבילות – לישה, רידוד, אפיה, זיגוג וכו׳. בתהליך ביקשנו לאזרח את הטכניקה הייחודית הזו בתרבות הישראלית. האורז הוחלף בפתיתים כהמצאה מקורית מהמטבח המקומי וקוסקוס שהיגר לישראל עם עולי צפון אפריקה, הדיוק העמלני הוחלף בערבוב אקראי ומהיר.
שאיפה נשיפה / יוליה צוקרמן
רעיון הבית, כמקום פיזי, כבר לא קיים עבורי; זה הפך למשהו חמקמק מאוד ועם זאת נכסף. תחושת הבית שלי מתגלמת כעת בנשימת גופי. לחזור אל הנשימה היא הדרך לעגן את עצמי כאן ועכשיו. בזה מתגלמת עבורי מציאת המקום הנכון, השיבה הביתה.
שבילזיכרון / יאיר לוי
"אהבתי סלעי ארצי על הרריה, כל אבן אומרה שיר, אני עולה מאחת אל אחת, וקרבי תעורר רינה, אלה חיו כמותי, חלמו הרבה, התגעגעו, חלומם רחק מבוא — ויהיו לאבנים" (אהבתי סלעי ארצי, ר' יוסף צבי רימון)
סלעי הבזלת הנפוצים בגולן ובגליל היו עבורי תבנית נוף מולדת, האבנים השחוקות, האטומות, סקרנו אותי משחר ילדותי. הן, שנולדו מתוך האדמה ומוטלות עכשיו דוממות בצד הדרך, היו פעם חומר חם, חי, זורם, שברגע שפרץ החוצה וזכה בחירות, קפא והתאבן.
ידי הילד שבי רצו לחצוב בהן, לפתוח אותן, לגלות מה אגרו בתוכן. כל מפגש איתן ועם הנוף העלה שאלות. לו יכולתי לפעור חור הצצה באבן — מה הייתי מגלה? האם סלע יכול להפוך לכלי קיבול? האם הוא יכול להכיל יסוד אחר שונה כל כך ובכל זאת דומה לו?
פנימיות הסלע מורכבת, מלאת רבדים, מתפרצת. שכבות גיאולוגיות והיסטוריות מתלכדות ומיוצגות כדף ועוד דף המצדיעים לעמלנות האנושית ולעמלנות הטבע.
יש פעמים שחיצוניות הסלע מכבידה על הסיפור הפנימי ויש שהפנימיות מתפרצת, סודקת ומכניעה את המעטפת. אם כך ואם כך — התנועה הפנימית משפיעה תמיד על פני השטח. העבר וההווה בלתי ניתנים להפרדה.
שרשרת עגל הזהב / גרגורי לרין
צילום: רוסלו שמריה
יצירה זו עוסקת בפרופורציות. בין היש לאין, בין חומר לרוח, בין האדם לאובייקט ובין האדרה לסתמיות.
לחם ושעשועים היוותה את אחת האסטרטגיות העיקריות של מדיניות הפנים ברומא העתיקה. היא נועדה בעיקר לתת להמונים הסחות דעת מהבעיות הפוליטיות, הביטחוניות והמנהיגותיות של השלטון. המדיניות מספקת לאזרח הרומי רמת חיים טובה, מספיק בידור והנאה, ותמורתם האזרח לא שואל שאלות קשות ולא מחפש פגמים בהתנהלות השלטונות. ב'לחם ושעשועים' אין התמודדות אמתית עם מוסר, צדק, רגשות, רווחה נפשית, אלא נוצרת ’'אשליית מיקוד’', שבדומה לעגל הזהב מייצרת תחושת אושר מלאכותית. כמו ב'לחם ושעשועים' גם עגל הזהב נוצר בתקופה של שבר רוחני, מנטאלי ומנהיגותי בישראל, בדמות אובייקט מוזהב שגורם לתחושת אושר כוזבת, ללא אמת פנימית.
הפיכתו של חלק פיזי גדול של העגל מאזור הלסת אל עבר הקרניים לשרשרת שבתצורתה המקובלת הינה אובייקט קטן, מהווה היפוך פרופורציונלי שהופך את כל הקונטקסט ;הדמות היומיומית והרגילה כביכול שעונדת את השרשרת הופכת לאדירה, כשענידתה יוצקת לתוכה את המשמעויות הנלוות לה.
תמצית / ולריה מוניס
יציקת פורצלן, ציור ידני
כשאני רואה אותו לפניי, בין אם בזיכרון או במציאות שמולי – אני מתמלאת עונג, צפייה למשהו טוב.
הוא נראה יפה, צורתו מושלמת והוא נועד לאחד.
הוא מספר לי מה נחמה היא, ועוטף את ליבי בתקווה לרגעים מלאים של מנוחה.
הוא עדין ונשגב ואצילי במיוחד, והוא רק שלנו – לאף אחד אחר אין בדיוק כזה. עם הציורים שבספל המושלם שלי; לספל של אחותי שהוא קצת פחות, עם הסדק בצלחת של אימא, שתמיד אוכלת עד הסוף את כל העוגות- עד לסבתא, ששומרת אצלה את כל הכפיות.
והציורים – הם יפים ומגוחכים כאחד.
בין נשיפה שקטה לתוך הספל ללגימה רועשת מתוכו, מתוכנו.
אני מטעינה אותו והוא ממלא סביבו את הכלים בחומר, שהופכים לכלי הקיבול שלנו. אך הפעם הכלים סתומים, הם אטומים, מדוע הם מורדים באדונם?
מכאיב לדעת שהגיעו מרחוק כל כך, רק כדי שלבסוף אסתכל עליהם וארצה שיהיו טובים יותר.
מה ימזוג לי את התמצית שתסביר לי מי אני?
גבולות ירוקים / בעז כהן וסייקה יממוטו (BCXSY)
גבולות הם כלי הכרחי להגדרת מבטנו על העולם. בין אם אנו מדברים על גבולות טבעיים ופיזיים החוסמים את תנועתנו במרחב, או גבולות מנטליים ומופשטים אשר נוצרו על ידינו כגון חוקים, כללים וערכי מוסר. גבולות יוצרים ומבססים סדר, דרך מגבלות והגדרות ממשיים או רעיוניים.
לאדם שגדל בישראל, הרעיון של גבולות בולט מאוד למרות שרק מפרספקטיבה מרוחקת ניתן להבין את היקפו, כפי שקרה לבעז שכמחצית מחייו חי בחו"ל. מדינת ישראל גובלת עם מספר מדינות – חלקן מדינות אויב ולחלקן מדינות עם הסכם שלום קר. מציאות זו, יחד עם הים התיכון בצד המערבי גורמת לבדידות שיוצרת תחושה קיומית של אי.
בשל מצב זה, לגבולות בישראל משמעות רבה מאז הקמתה. לא רק בגלל הגבולות הפיזיים אלא גם בגלל הגבולות החברתיים ככור היתוך של מציאות רב תרבותית. אולם הקונפליקט הסבוך ביותר בישראל הוא בין ישראל ופלסטין.
כאשר מדמיינים חזקה על אדמות וגבולות, קרוב לוודאי שנדמיין קיר לבנים, מתכת או תיל, אולם כאשר המשכנו להעמיק את מחקרנו נתקלנו במובאות מ- Planted Flags: Trees, Land, and Law in Israel/Palestine
– ספרה המרתק של דר’ אירוס ברוורמן – חוקרת למשפט וגיאוגרפיה באוניברסיטת ניו יורק. דרך הספר הבנו נושאים שונים ביחס לבעלות קרקע בגדה המערבית. בהן, כבר מאות שנים, אדמות מוגדרות לא על ידי גדרות אלא על ידי העצים הנטועים עליהן.
במשך שנים האורן האירופאי נהיה הסמל של הפרויקט הציוני של ייעור ארץ הקודש. מאז 1901 הקרן קיימת שתלה מעל 240 מיליון עצים – רובם עצי אורן – מיזם ענקי ששינה בצורה מהותית את הנוף הישראלי / פלסטיני. עצי אורן נשתלו מעל שרידים של כפרים פלסטינים, שעולה שמחקה את הנוף ומנעה מפליטים של כפרים אלו לחזור לביתם. במקביל, עץ הזית נהיה הסמל של ההתנגדות הפלסטינית וסימן היצמדותם לקרקע. תפיסה זו, מבוססת על סעיף 78 של החוק העות'ומני מ- 1858 לפיו "מי שעבד אדמה מסוימת במשך עשר שנים ללא מחלוקת מקבל בעלות על האדמה בחינם”.
גישה זו מעניינות מאוד עבורנו מכיוון שהיא מטשטשת את הקו בין גבול פיזי למופשט. פעולת שתילת העצים אשר על פניו נראית בלתי מזיקה, ואף חיובית, הפכה לכלי של כיבוש והשתלטות.
"גבולות ירוקים" הוא צעד ראשון במחקר שלנו בנושא.
דרך מיצב קטן – שלוש "לבנים" זהות בגודל העשויות טרקוטה, עץ אורן ועץ זית, אנו מעלים שאלות על היעילות וההשלכות של שימוש בעצים כמגדירי גבולות ופני שטח. למרות שהכוונה בגידול עצים איננו תמים, אנו גם רואים בו זיק של תקווה בבחירה של האמצעי הספציפי והלא שיגרתי. בעתיד אנו רוצים להגדיר ולחקור גישות שונות לגידול ושתילה, ולבדוק כיצד להפוך את העיוות בשימוש בשתילת עצים בחזרה לביטוי של הרמוניה ודו קיום.
