מְקוֹמִי עיצוב אישי, פה ושם

אוצר: ארז נאבי פנה

עיצוב התערוכה: גיא בר סיני

פתיחה: 01.03.2018, 19:30
נעילה: 28.04.2018, 14:00

משתתפים: נעמה אגסי, איתי אהלי, טל ארז, זלי גורביץ׳, אדמהון גלאור מקונן, יהונתן הופ, רמי טריף, בעז כהן וסייקה יממוטו, יאיר לוי, גרגורי לרין, ולריה מוניס, אלינור פורטנוי, יוליה צוקרמן, שירה קרת ואיתי לניאדו

״העולם הוא העולם שלי.
זה מתגלה בכך שגבולותיה של השפה (השפה שרק אותה אני מבין) מַשְׁמָעָם, גבולות העולם שלי"
לודוויג ויטגנשטיין

דיבור פנימי, במילים שקטות שמופנות אל שורשי הדעת היונקים מתוך מעיין פנימי מבעבע בשקט, כזה שלא נגלה על ידי תנועה של קול או שריר. שָׁם בעולמם הפרטי של מעצבים מתהוות מחשבות לחומרים, לקומפוזיציות וצבעים, בעולם של רדוקציה מילולית, בשיח שקט שרק יוצרו מבין בו.

מכאן, מתוך אותם תהליכים פנימיים מגיעה אותה יצירה המבקשת לתרגם מאווים פנימיים לעצם חומרי, לעיצוב ממשי. מאותה טריטוריה בוקעת היצירה ומשלבת את כוחות הגוף עם הנפש – את הכרת היד, את לישת החומר, את ציפוי המשטח במריחת מברשת ומתהווה לעיצוב אישי, שייחודי לפרט.

היוצר, מצוי במצב תמידי ודינאמי של חיפוש משמעות למקום שלו ולמיקום שלו בחברה שבה הוא חי – דיון שמתקיים בין הלוקאליות האותנטית למקומו כאינדיבידואל. מתוך אותו דיאלוג בין הפרט לקולקטיב, צומחת מערכת יחסים סבוכה בין המקומיות למקומי, בין ה’קולקטיב' המעוניין בשימור המציאות ללא זעזועים שיפרקו אותו, לבין ה'פרט' שמעוניין לבטא את עצמו כ'יחיד' בתוך המארג.

התערוכה מְקוֹמִי משתמשת בכפל המשמעות של המילה, ואוצרת מגוון עבודות של 14 יוצרים שהם פסיפס ישראלי מורכב – ממעצבות ומעצבים, מילידי הארץ ועולים, ממהגרים ותושבים חוזרים, עירוניים וכפריים, דתיים וחילוניים, מכפר ג'וליס ומיפו, מתל אביב וממודיעין מאמסטרדם ומלונדון. יוצרים שפועלים מתוך זרז רגשי, מתמריץ מקומי ונעים מסביב, בתוך וביחס לשורש ק.ו.מ. מתכתבים או מגיבים למושג, לסמל, להוויה, לדיוקן, להגדרה או למיתוס, מממשים משמעות למקום ומגדירים אותו דרך מילה, שפה, עיצוב.

 

עָצָב, עֲצַבִּים, עִצּוּב / זלי גורביץ׳
במוקד מלאכת העיצוב יש עצם, אובייקט. עצם מעוצב – כלי, חפץ, או שׂכיית חמדה – נקרא בעברית "עָצָב".

כלי אומר הכלה, חפץ אומר רצון, שׂכייה אומרת התבוננות, ועָצָב אומר עיצוב (המילים "עָצָב/עצבּים" במובן של מערכת העצבּים או של עצבּנות, הן משורש אחר שבא מֵערבית). תערוכת מְעצבים מציגה, אם כן, אוסף של עצבּים.

במקרא עצבּים הם צְלמים, פסלי אלילים, פועל יוצא של עיצוב. הפיכת יצורים מעוצבים בידי אדם לאלים היא מגוחכת, אומרים הפסוקים הבאים, ומוסיפים, שכל מי שעושה עצבּים ובוטח (מאמין) בהם יהיה בסופו של דבר כמוהם, ולכן הם מזהירים מפני עבודת-עצבּים, הקרובה למה שבימינו מכונה "פטישיזם" (תהילים קטו ד-ח):

עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.

פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ.

אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן.

יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם.

כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.

מלאכת העיצוב נוגעת לא רק לצְלמים מעשי ידי אדם אלא גם לצלם אנוש המעוצב על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו, המעצב העליון, ככתוב בפסוק היחיד במקרא בו מופיע הפועל "עיצוב" (איוב י ח): "יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי יַחַד סָבִיב…", כלומר כרכו אותי בבשר ובעור ועשו אותי לצורה שלמה, לאדם. אדם הוא עָצָב שעוּצב בידי אלוהים ואילו אליל הוא עָצָב שעוּצב בידי אדם.

עָצָב, אם כן, אומר גם דמות, בין אם זו דמות איש, אל, רעיון, או מילה. המילים "עָצָב" ו"עיצוב"  בעצמן עוצבו, מראשית הגייתן דרך גלגוליהן ועד לאופן בו כל אחד מעצב אותן היום בפיו, ברוחו ובמעשה ידיו.

 

back to top