היכולת להדפסה תלת־ממדית צבעונית ברמות דיוק גבוהות מעלה מחדש לדיון את שאלת היחסים בין המקור להעתק. כפי שתיאר וולטר בנימין ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני," מעמדה הייחודי של היצירה המקורית ממשיך ומתערער – והתרחיש של שעתוקה האינסופי ונטול ההירארכיה נראה רלוונטי מאי פעם.
מוזיאונים רבים סורקים בתלת־ממד כמות עצומה של מוצגים מתחומים מגוונים כשירות לציבור. סריקות אלו נגישות באתרי המוזיאונים כ"קוד פתוח" הניתן להורדה. כך, יצירות דיגיטליות או ממצאים סרוקים יכולים לנוע בעולם במהירות של דקות (או אפילו שניות) מקצה אחד שלו לקצה השני. ייתכן שבעתיד, ההדפסה התלת־ממדית של מוצגים בתערוכה תייתר את שליחתן של תערוכות שלמות מדיסציפלינות שונות: להדפיס את המוצגים יהיה קל וזול יותר מאשר להעביר אותם ממקום למקום.
מצד אחד, מאגרי מידע עצומים ולעיתים גם נדירים – הפכו באמצעות סריקות אלו לנגישים באופן דמוקרטי לכול דורש ומאפשרים למידה מהירה מבלי להיפרד מצג המחשב בסביבה הביתית. מצד שני, כשמדובר בתרבות חומרית, עולה השאלה – איזה העתק הוא האותנטי והמהימן יותר? האם העתק בעבודת יד שמחקה את הטכניקה המקורית של יוצר הכד (אבל נתון לטעויות אנוש ומשוא פנים), או העתק טכני מדויק להפליא שלא מחקה את פעולת הייצור אלא רק את התוצאה? אולי שניהם?
הדפסה תלת־ממדית צבעונית של 5 כדים סיניים, שושלת צ'ינג,1644-1911. למרות שהכדים מתקופה זו מתאפיינים בעיצוב הייחודי של כל פריט, הדפסה תלת־ממדית מקובץ דיגיטלי מאפשרת ליצור כדים זהים במדויק בקנה מידה משתנה.
הדפסה תלת־ממדית צבעונית באדיבות חברת Stratasys סריקת תלת־ממד וקובץ דיגיטלי באדיבות ה־Smithsonian Museum
