הממצא הנפוץ ביותר ברוב החפירות הארכיאולוגיות הוא חרסים. ארכיאולוגים ממיינים כלי חרס לפי סוג, צורה וגודל, ומשייכים אותם לטיפוסים ולתרבויות. עם זאת, עד כה, לא ניתן היה לנתח סגנון אישי ואת השפעותיו על מגוון הכלים שאנו עדים לו בקרמיקה קדומה. המחקר שלפניכם נועד לענות על הפער הזה באמצעות שילוב בין ארכיאולוגיה ניסויית ושיטות חישוביות.
בניסוי, חמש סטודנטיות לעיצוב קרמיקה וזכוכית בבצלאל התבקשו לחקות את החלק העליון של קנקן מטיפוס מסוים, פעם אחר פעם, במשך שבוע. לאחר מכן, כל הפריטים נסרקו בתלת־ממד ועובדו באמצעות תוכנת Pottery3D הנתונים שהופקו מהסריקות אפשרו מיון אוטומטי של הפריטים לקבוצות על סמך דמיון צורני. חלוקה זו חפפה בצורה מובהקת לזהות הקדריות, ולמעשה אפשרה להבדיל ביניהן בצורה חישובית – אף על פי שהן עצמן לא הצליחו לזהות את הכלים שהן הכינו לאחר הניסוי. כמו כן, הניתוח של הפריטים העלה כי כל אחת מהקדריות עיצבה באופן עקבי יחסית את אזור הצוואר של הכלי. מכאן ניתן להסיק שבאזור זה מתבטאת ה"חתימה" המוטורית של כל סטודנטית, עליה היא חוזרת שוב ושוב באופן לא מודע.
בתערוכה מוצגים צווארי קנקנים מחמר לבן שיוצרו במסגרת הניסוי.
משתתפות: גרייס קים, קייסי לדרמן, תמה גינזבורג, אליה לוי יונגר, עדי פישר
שותפות למחקר: ליאור גרוסמן ונעמה גלאובר המחקר נערך בתמיכת קרן רות עמירן ו־Trust Charitable Wilson W. Robert
וידאו: גרייס קים, סטודנטית במחלקה לעיצוב קרמיקה וזכוכית בבצלאל, במהלך ההשתתפות בניסוי. צילום אורטל הרוש.
