יש פעולות מוטוריות שטבועות בנו מרגע שלמדנו אותן, למשל הליכה, אחיזה במזלג או כתיבה. האופן שבו אנו מבצעים את הפעולות האלה יכול להסגיר באיזו חברה גדלנו. בחברות פרהיסטוריות שבהן סיתות להבי צור הוא מלאכה יומיומית, האופן שבו הסתת היכה באבן הוא הרגל מוטורי כזה בדיוק. את ההרגל הזה ניתן לחקור באמצעות החותם שהוא מותיר: מידת החדות של כלי הצור.
במחקר זה, זווית הקצה החד של כלי צור זעירים שימשה להתחקות אחר היחסים בין קבוצות ציידים-לקטים שחיו בארץ ישראל בתקופת האפיפליאולית (20,000-11,500 שנים לפני זמננו). קבוצות אלה השתייכו לתרבויות נבדלות שנדדו ברחבי הארץ והתקיימו אלה לצד אלה. אפיון הכלים שהקבוצות הללו יצרו חושף את הדינמיקה המורכבת בין מסורות שהנוודים ירשו מאבותיהם, לבין מסורות מקומיות שנפוצות באזור גאוגרפי מסוים.
המחקר נסמך על סריקת הפריטים בתלת־ממד ומדידה אובייקטיבית של זווית הקצה החד. תוכנה שפותחה במעבדה מנתחת את הפריט שנסרק, מודדת את כל אזור קצה הלהב, ומציגה לבסוף את הזווית שמאפיינת אותו בצורה הטובה ביותר. מבין קבוצות הציידים-לקטים שנבדקו, רוב הקבוצות שהשתייכו לאותה תרבות נטו לייצר כלים חדים באותה מידה, גם אם הן התגוררו באזורים שונים. עם זאת, בחלק מהמקרים, למסורת המקומית באזור מסוים הייתה השפעה גדולה יותר על חדות הכלים. על סמך התוצאות, נראה שהדינמיקה החברתית בארץ ישראל בשנים שקדמו לראשית החקלאות הייתה מורכבת ומגוונת.
בתערוכה מוצגים כלי צור זעירים (מיקרוליתים) מתרבויות שונות שהתקיימו בתקופת האפיפלאולית.
שותפים למחקר: ליאור גרוסמן ועוזי סמילנסקי המחקר נערך בתמיכת מלגות המכון לארכיאולוגיה ו־Foundation Archaeological Care Sala Levi Irene
מאוסף המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים
