גרפיטי מקומי | שרה קמינקר

העבודה מעלה שאלות על התרבות המקומית. הבחירה בדימויים של כלי חרס 'ארץ ישראליים*' נבעה מתוך חיפוש אחר המאפיינים המקומיים שלהם, ומתוך השאלות: מהם אובייקטים ארכיאולוגיים מקומיים? ומי ייצר אותם?

הבחירה של קמינקר בגרפיטי כשפה חזותית היא מחווה רזה מבחינה טכנולוגית לציירות שעבדו לצד ארכיאולוגים במהלך השנים, ומאבדות בהדרגה את מלאכתן עקב השינויים הטכנולוגיים. מחווה זו בוחנת את גבולות הז׳אנר ואת יחסיו עם סגנונות אחרים בהיסטוריה של הקרמיקה המקומית.עבודות גרפיטי רבות במרחב המקומי הן לא של אנשים שנולדו במדינת ישראל. גם בזירה הבין־לאומית, רבים מאמני הגרפיטי הם מהגרים, ובניו יורק לדוגמה, הגרפיטי המודרני של המחצית השנייה של המאה ה־20 היה מזוהה בראשיתו כצורת ביטוי של בני נוער עניים היספאנים ושחורים.

עבור קמינקר – כעולה חדשה שהגיעה לישראל מברית המועצות לשעבר (היום אוקראינה) והתחילה מאפס, הגרפיטי מאפשר ליצור – במובן הכי  ישיר שלו – משהו מקומי. מבחינתה, לייצר במחתרת גרפיטי של כלי מקומי ברחוב הוא אקט של להשאיר סימני חיים מקומיים. בנוסף, זהו אקט של קשר תרבותי למיומנות שמאבדת את הצורך בקיומה. אין באקט הזה סממנים של סימון טריטוריאלי אלא עדות כנה לכך שכולנו סוג של כלי מקומי.

* מתוך רות עמירן, 1971, "הקיראמיקה הקדומה של ארץ ישראל," מוסד ביאליק

גרפיטי בשיטת ,Wheatpaste ,QR-Code צילום

צילומים: גיל מיודוסר באומן