בתערוכה עוסקת אורה אילון בשלבים שונים של קריסת ציביליזציות, שאינם מוגבלים לסיפור הלוקלי הישראלי ומקורם בזרמי עומק המניעים את החברה האנושית כולה. מבנים מתפרקים הניצבים כמעין טוטמים בכניסה לתערוכה, עשויים מחלקי עבודות ישנות של אורה, עליהם מודפסים לוגואים של חברות חדשות גלובליות ותקשורת המונים ברשתות החברתיות. הזמן שפירק את היצירה המקורית, מעיד כיצד ההבטחה לעולם אוטופי של הפצת מידע חופשי וחיבור בין אנשים, הפך לביצה חשוכה של פייק ניוז ומניפולציות. אורה מוסיפה להם חימר וברזל, ומאחה את השברים לאובייקט חדש הניצב כמונומנט להנצחת הבטחות שהכזיבו.
המייצב "בארץ אנשי הציפור", הינו דגם מוקטן המכיל בתוכו ציביליזציה שלמה, בעלת מערך מורכב של פוליטיקה פנימית, היררכיה של שולטים, נשלטים, קורבנות ופריבילגים. מהותו עוסקת בצבירה והפעלת כוח על צורותיו השונות. אנשי הציפור מפוסלים בעיקר מחומר לבן ללא גלזורה, כאשר לעיתים נרשם שמם שוב ושוב בטוש על גופם, כאילו הופכת זהותם למלבוש הרשום על עורם.
'ארץ אנשי הציפור', על הפוליטיקה הזעירה שמניעה אותה, מרפררת לספר 'מסעות גוליבר'[1] של ג'ונתן סוויפט שיצא לאור בשנת 1726, התובנות הסאטיריות שלו על החברה האנושית נותרו רלוונטיות גם בחלוף כ-300 שנה. התבוננות ממבט-על, על ארץ "הליליפוטים", לא מובילה לתובנות לגבי העיקרון על פיו הם פועלים. חברת 'אנשי הציפור' עסוקה בעצמה ובטקסיה הנשענים כנראה על היגיון פנימי נסתר, שלא עולה ממנו משמעות לוגית ברורה, אך ניכר לעין כי כולם, גם המרוויחים וגם המפסידים של חברה זו, משתפים פעולה ומקבלים בהשלמה את התפקיד והמקום שהקצה להם המנגנון הסמוי. ביקור 'בארץ אנשי הציפור' מזכיר כי גם עתה אנו משתפים פעולה בדרך זו או אחרת עם השיטה המקובלת, מוכנים לקבל על עצמנו עול מנגנונים חברתיים שקופים, כשהעיקרון שבבסיסם לא תמיד נהיר לנו ולעיתים אינו מועיל או אף פוגע בנו כאזרחים וכאנשים פרטיים. השאלות העולות מן המייצב לגבי החוזה שהופר בין הפרט לחברה, מעידים כי אורה לכדה משהו מרוח התקופה והתהליכים שהובילו אל השבר הגדול של ה-7 באוקטובר.
סביב 'ארץ אנשי הציפור' ניצבים פסלי 'הצב שחלם לעוף'. אורה מפנה את מבטינו לא רק אל ההתרחשות בשדרה המרכזית של החברה, אלה גם אלו הניצבים בגבולותיה "אאוטסיידרים" שנדחקו לשוליים ומנסים בכל כוחם להידמות ולהשתלב, אפילו במחיר נורא של עינויי גוף ונפש. אלו, מעוררים בנו מחשבות על מחירה הכבד של פליטות, שונות וזרות, במיוחד בחברה שדוחה את האחר גם כאשר הוא מנסה בכל כוחו להתרומם להזדקף על רגליו.
אורה אילון, אמנית רב תחומית, פעלה רבות לאורך שנים, לפיתוח וקידום תחום אמנות הקרמיקה על כל האפשרויות הגלומות בה. במהלך השנים עסקה רבות בחיבורים בין חומר קרמי למתכות שונות תחת שריפה משותפת בתנור. ברבות מעבודותיה של אורה חיבורים אלו אינם מצטמצמים לשילוב החומרים עצמם, אלא משמשים כאנלוגיה למיזוג בין אנשים, חברות ותרבויות שונות.
אורה אילון כיהנה כמנהלת הסדנא לקרמיקה במדרשה לאמנות, בית ברל, בין השנים 1988-2010 והעמידה אחריה דור של אמניות ואמנים הממשיכים לחזק את התחום ואת מקומו המרכזי בשדה האמנות בישראל.
טקסט: קרן ויסהוז
[1] מסעות גוליבר, ג'ונתן סוויפט, הוצאת כרמל, 2022. תרגום מאנגלית: יותם בן שלום
