התבוננות על העבודות של פריד אבו שקרה בתערוכה אדםמה? מסמנת את אזורי הפעולה שלו, כיוצר שלא חושש להישיר מבט גם על זרותו כאמן פלסטיני החי בישראל, וגם על החברה הפטריארכלית המסורתית בה הוא חי. כמו במחקר גיאולוגי, אבו שקרה מפענח את השכבות השונות של המושג 'אדמה', הן ככלי עבודה חקלאיים ההופכים כמעט לאובייקטים פולחניים, והן מתוך יצירת קשר מהותי בין העבודות שלו לבין עמלנות קראפטית. עמלנות זו מתבטאת בפעולות כמו גילוף בעץ, שיבוץ מתכת, רקמה, חירור וכיור באדמה. בדומה לעבודה חקלאית (חריש או זריעה), פעולות אלו דורשות עשייה סיזיפית, מדויקת החוזרת על עצמה שוב ושוב ברמת מיומנות גבוהה מאוד ובהבנה עמוקה של חומר וחוכמת ידיים.
סדרת העבודות 'חזה רקום' יוצרות קשר ישיר בין מסורת עמלנית לבין יצירה חדה ועכשווית: ראשיתו של המהלך היא במלאכת חירור הנייר – המצע של הרקמה. החירור עצמו יוצר מקצב אורנמנטלי חדש ובתוכו נפגשים עולמות שונים: יונים, ברווזים ותרנגולות בצירוף עם צורות מסורתיות בדגם איקסים אותם רוקם אבו שקרה בשילוב עם רקמות מסורתיות שנגזרו משמלות פלסטיניות מסורתיות. מתוך הרקמה העדינה והנייר המחורר מבצבצים מטוסי קרב, ואילו המחט החרוצה והעמלנית של הרוקם הופכת לקוץ מכאיב בשוליה של רקמה משמלה פלסטינית משנות ה-50. אחת העבודות המעניינות בהקשר זה הוא שטיח תפילה שנעוצות בו אלפי סיכות כמעט בלתי נראות המהדהדות בצורתן את הדגם אורנמנטלי שלו. השטיח – חפץ יומיומי חם אך 'קוצני', מגלם בתוכו מורכבות שבין משיכה אליו ודחייה ממנו.
הדיון על מגדר נוכח בצורה חזקה מאוד ביצירתו של אבו שקרה: ה'גברי' וה'נשי' מתמזגים, מחליפים תפקידים, ותובעים הגדרה מחדש בספקטרום א-בינארי. העבודה "חגורת נפץ" ועבודות הרקמה שנעשו על ידי גבר, הן נקודות מפגש מהותית בין זהות גברית לזהות נשית. החגורה, שנתפרה באופן ידני בתכים גסים, מכילה פלטה של שפתונים: מצד אחד דמות הלוחם או הצייד, ומצד שני קישוטיות והתחנחנות.
עבודות האדמה שבתערוכה טעונות בשאלות על מקום ועל מקומיות, ובשאלות על נרטיבים מקבילים.
נעלי ילדה או בובה מאדמה עטורת קוצים משיח הצבר, דגמים קטנים של מטוסי קרב מאדמה, ושלושה דובי פרווה אדמתיים, אינם משחק ילדים – למרות שיתכן ובמבט ראשון הם יזוהו כמשחק, המבט השני חושף שהמשחקיות הזו היא רק למראית עין.
העבודה 'אדמות: אום אל פחם, חדרה, וקיבוץ כברי' (שלושה דובים מאדמה) מתכתבת עם הפרויקט מראשית שנות ה-70 'מצר-מסר', ובו אמנים כמו אביטל גבע, מיכה אולמן, משה גרשוני, אפרת נתן, דב אור-נר ואחרים, יזמו סדרה של פעולות, ביניהן חילופי אדמה בין קיבוץ מסר לכפר מייסר, הטמנה בבור בעומק 20 מ' פסולת שהתקבלה מתושבי שני היישובים, ועוד עבודות נוספות ברוח זו. מתוך הפרספקטיבה של היום, שיש בה צדדים מודחקים ונשכחים, יצר אבו שקרה מחווה ליצירה המושגית משנות ה-70 בדמות שלושה דובי פרווה עשויים מאדמות מאום אל פחם, חדרה וקיבוץ כברי. שלושה אובייקטים נאיביים כביכול המספרים סיפור ביוגרפי – קולקטיבי.
בציורי השמן המוצגים בתערוכה ('חלוקה', 'חרוש' ו-'שדה חמניות ודחליל') משתמש אבו שקרה בצבע כחומר בשרני, עליו הוא פועל באופן המדמה את עבודת השדה, המשתקפת גם בשמותיהם של הציורים. אלו ציורים מופשטים לחלוטין, ופני השטח שלהם משקפים את הכוחות והפעולות שנעשו על הצבע בעודו רטוב. פעולת הציור עם צבע שהוא חומר היא שונה במהותה, והיא מבוססת על תנועות נטולות עידון. ציורי השמן הם המשך ישיר של פעולה ציורית בעלת מסורת רבת שנים (ציור שמן על בד) אך גם הם שוברים מוסכמות ומהווים בו זמנית מעין כמוסה חומרית-צורנית המייצגת את הפעולה החקלאית.
אז מה בין אדם לאדמה?
נראה כי עצם השאלה, בישראל 2024, טעון ברבדים רבים של משמעות. לא רק בגלל משחק האותיות הגלום בשם של התערוכה (אם | אה | אד | אדם | דם | אדמה | מה?), אלא גם ברבדים נוספים הקושרים אותה ליחס שבינינו לבין חקלאות מהונדסת, בין פעולה חומרית מול פעולה בעולם דיגיטלי, ובין קשר למסורת מול חיפוש אחרי פעולות חדשות המרחיבות את גבולותיה.
להיות היום אמן פלסטיני החי בישראל העוסק באדמה, מפנה את מרבית תשומת הלב למישור הזהותי המוחצן, המישור של קונפליקט בין שתי החברות הפלסטינית והיהודית. אולם פריד אבו שקרה כאומן, מצליח להיחלץ מהתיוג החד ממדי ומציג תערוכה העוסקת בהרבה מעבר לכך: היא עוסקת בהיבטים פורמליסטים שביחסים שבין אמן לחומר, בחוכמת ידיים ובבחירה בחומרי ייסוד: עץ, אדמה, ברזל. בנוסף, התערוכה עוסקת ביופי המצוי בעולם המסורתי ונותנת לו פרשנות חדשה. כל אלו לא מטשטשים את השאלות הזהותיות, אלא מחזקים אותן, מכיוון שבראש ובראשונה, התערוכה עוסקת באנושי, באנושיות באופן כללי, באמנות שמייצגת את האנושי, ובאדם באשר הוא על פני האדמה.
