בתערוכה ״נשיקה מהתנור״ מוצגות עבודות בעלות איכויות חומריות הנראות שייכות לזמן ומקום אחר. ואכן שדות הייתה חלוצה בייבוא שיטות עבודה יפניות מסורתיות השמות דגש על השריפה המשמעותית ביותר ביצירת מופעים צבעוניים וחומריים על הכלים. שדות יצרה וצרפה כלים בעלי טקסטורות תלת מימדיות וצבעוניות טבעית ופראית. כלים, גופי נופים שונים וייחודים אשר לוכדים רגע של התפרצות.
חלקם נראים מושלגים ורטובים, אחרים יבשים ומתבקעים, לצד 'נשיקות תנור'[1] אדומות בדופן כלי, מסכי פיח, גלזורות וולקניות מבעבעות ועוד. שדות היא מאסטרית של הדור הישן אשר חוללה התרחשויות קיצון מרתקות בשריפות מיוחדות. עבודותיה המרשימות הן תוצר של מחקר מעמיק וניסיון רב שנים לצד מיומנות חומרית וגישה רוחנית אסתטית כאחד. כל כלי בעל ייחודיות אשר נובעת מהמפגש שבין המקרי למתוכנן.
שדות ילידת צ’רנוביץ 1939 עלתה ארצה ב1946. המפגש הראשון שלה עם החומר התרחש בסמינר אורנים בשנת 1962, ובשיעוריה של אמנית הקרמיקה חנה חר״ג צונץ, אחת מאמהות הקרמיקה בישראל, נפתח עבורה הצוהר לבסיס היצירתי. משם המשיכה לחקור לעומק ולפתח דיאלוג רחב טווח עם הקרמיקה תוך כדי לימודי רישום מהאמנים מרסל ינקו ויוסף הירש ופיסול עם האמן מיכאל גרוס. ובשנים 71-75 למדה שדות במחלקה לקרמיקה ב”בצלאל” בירושלים. בין מוריה היו ראש המחלקה דאז, האמנית גדולה עוגן והאמנית לידיה זבצקי. שרה הקרט מסכמת במאמר שפורסם אודות שדות[2] כי בבצלאל ספגה ממוריה רגישות לכלי ואהבה לחומר ולאש, שילוו אותה כל חייה. לאחר סיום לימודיה שדות ממשיכה בתשוקתה להתפתחות תוך התנסות חומרית מעשית לצד הרחבת השכלתה התיאורטית בתחומי אמנות ותרבות וכך ממשיכה שדות בלימודי ציור צבע אצל האמן ג’ורג’ יונס, לימודי זן בודהיזם ואסטתיקה יפנית באוניברסיטת ת”א, אצל פרופ’ יעקב רז. ולימודי תולדות האמנות לתואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1980, שדות אף מגיעה להשתלמות בתולדות הקרמיקה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון (V&A (Museum.
בשנת 1984 שדות שבה למחלקה לקרמיקה בצלאל כמרצה ועד מהרה הופכת שדות לציר משמעותי במחלקה לקרמיקה בבצלאל עד לפרישתה לגמלאות ב-2000. בהתאמה למסלול התפתחותה האישי שדות היטיבה לשלב הוראה תיאורטית לצד הוראה מעשית ובמהלך השנים העבירה קורסים בתולדות האמנות עם דגש על מקורות ומסורות המזרח הרחוק, אגן הים התיכון ואמריקה הלטינית וכן קורסים בתולדות הקרמיקה המודרנית וזיקתה לאמנות הפלסטית[3].
במקביל לימדה שדות מיומנויות מעשיות כגון בנייה באובניים, טכנולוגיה, ושרפות יחודיות (שרפת עצים, שריפת מלח, גז, רקו ועוד).
על אותם הימים אומרת גדולה עוגן: “בסוף הדרך, איכות המוצר נקבעת בדיאלוג עם הלהבות בתנור, לאורך השריפה. מירה יודעת למשוך לשון אש דרך חלון הראיה בתנור ולאבחן את סמיכותה ואת מידת רעבונה לחמצן. הקשר המתמשך של החומר עם האש לאורך כל תהליך הייצור מניב מוצרים שיש בהם הרמוניה טבעית וחיות וככאלה הן תרומה לתרבות.”[4]
מירה שדות במהלך כל שנותיה כיוצרת ומרצה לא הפסיקה לרכוש השכלה ולהשתלם מעשית בסדנאות ביישום טכניקות שריפה, בארץ ובחו”ל. אחד המפגשים המשמעותיים עם תרבות יפן חוותה כשהצטרפה, בקיץ 1995 לתוכנית עבודה בטוקונמה (TOKONAME) יפן – מרכז קרמי מסורתי שממשיך לפעול גם היום.
אמן הקרמיקה אמנון עמוס[5] אשר החל את דרכו המקצועית כסטודנט של שדות במחלקה לקרמיקה בבצלאל מספר כי בין השניים נוצר חיבור מיוחד ואף ברבות השנים לבקשתה החליף אותה כמרצה בתחומה במחלקה לקרמיקה. עמוס מתאר מרצה ואמנית טוטאלית אשר הוראת החומר היוותה עבורה שליחות משמעותית. "מצד אחד דמותה הייתה סוערת, חסרת שקט, היפראקטיבית, תמיד עושה המון דברים במקביל ומצד שני אדם רוחני מאסטרית ביוגה ומדיטציה" – וכך במהלך שיעורי הגלגל הקפידה שדות ללמד יציבה נכונה ולהעשיר בשיעורי יוגה את המחלקה.
עוד מתאר כי שדות הייתה שותפה פעילה בכל משימות הסטודנטים. ״לדוגמה היו את שריפות העצים היא הייתה באה להיות איתנו לראות שהכל נעשה, שאמנון שם את הסליפ הנכון בעובי המדויק…היא הייתה בהתלהבות כמונו כאילו זו הפעם הראשונה שהיא עושה שריפה. אש פנימית. זה יצר לנו חיבור אישי איתה״.
בשיעוריה החדירה שדות לסטודנטים את אהבתה לגישה החומרית של המזרח הרחוק: יפן וסין והאסתטיקה של הוואבי סאבי. התלהבותה הכנה של שדות הייתה משלהבת עבור הסטודנטים: " היינו פותחים תנור רדוקציה והיו השתפכויות, משפט מאפיין של מירה : 'הכלי שלך קיבל נשיקה מהתנור' התייחסה לחד פעמיות של הפגישה המקרית של נשיקת האש בנקודה מסויימת בכלי"- הייחודיות שבמקריות אשר מהווה מרכיב מרכזי בתובנות מסורות המזרח וליבת עשייתה של שדות.
