התערוכה אוויר, שקט, היא תערוכת המשך לתערוכה אתנחתא. שתי התערוכות הן מחווה לריפוי, להפוגה, וליופי. גם תערוכה זו, כמו קודמתה בסדרה, היא תערוכה קבוצתית המתמקדת בהצגת קרמיקה איכותית ומאפשרת נשימה, ובחירה דווקא בימים אלו באנושי, במנחם, בחומל ובאופטימי.
העבודות בתערוכה אוויר, שקט מוצגות נמוך בתצוגה הממשיכה את הגישה של הסדרה: זוהי תצוגה שאיננה מקובלת בהצגת אובייקטים תלת ממדיים, ולעיתים איננה מחמיאה לעבודות כפי שהיינו רוצים לראות אותן. הצגה של עבודות בגובה אחר מהמקובל, מייצרת מערכת יחסים שונה מהרגיל בין הצופים לבין האובייקטים, ומייצרת נקודת מבט הפותחת לדיון שאלות של פרספקטיבה, מערכת יחסים בלתי צפויה בין צופים למוצגים ופרשנות נוספת של האובייקטים המוצגים בתערוכה. אולם, למרות ההצהרה לדבוק באסקפיזם, ההצגה נמוך מעוררת בייחוד חוסר נוחות.
האם חוסר הנוחות הוא מטרחן ומעיק? או שהוא משקף חוסר יכולת להציג גם בימים אלו תערוכה יפה בפשטות?
לקרמיקה יש צד יפה ומנחם הטמון ב-DNA של יצירה חומרית. התערוכה אוויר, שקט היא מעין 'קפסולה בתודעה', אזור מפורז מזוועות, ומנוחה משטף הדימויים הקשים אליהם אנחנו עדיין נחשפים הן החדשותיים והן האמנותיים. בהזמנה שנשלחה לאמנים להשתתף בתערוכה, הם התבקשו להציע עבודות "שלא מגיבות למצב". גם בתערוכה זו, נוצר מתח פנימי בין האופי האסקפיסטי של העבודות בתערוכה ובין התצוגה הנמוכה מהמקובל. הפעם בניגוד לתערוכה הקודמת בסדרה – זו כבר לא הייתה שאלה אלא עובדה נתונה מראש.
האם זהו ניסוי מעניין? טעות מהותית שכופה את עצמה על המוצגים? נקודת מבט חדשה?
