על החיים ועל המוות / אווה אבידר

אוצרת: דליה מנור

פתיחה: חמישי, 5.1.23 בשעה 19:00

שיח גלריה בבית בנימיני: שבת, 21.1.23, 11:30

שיח גלריה מקוון: רביעי, 22.2.23, 19:30- להרשמה

נעילה: שבת, 25.2.23 בשעה 14:00

אין כמו החומר הקרמי כדי להמחיש את שבריריות הקיום: הוא נשבר בקלות וכל סדק הופך את הכלי לבלתי שימושי או פגום. מאידך, חרסים ששרדו אלפי שנים, שלמים או שבורים, מציעים עדות חיה לאורחות חייהם, מזונם, אמנותם ותרבותם של בני אדם בכל מקום בו ייצרו כלים, פסלונים וחפצי קרמיקה. חיי הרגע וחיי הנצח שלובים זה בזה בתרבות הקרמית. 

הנגיעה של אווה אבידר בשני הקצוות –  קיום ואי-קיום, חיוּת וכיליון – נוכחים ביצירתה כבר בראשית הדרך ואולי אף בעצם בחירתה לפסל בחומר שסכנה אורבת לו בכל רגע. "בתהליך היצירה", כתב יואב דגון, אוצר תערוכתה הראשונה במוזאון הרצליה ב־1990, "נולדים חיי הפסל ממותם של חיי החומר." עוד הבחין דגון כי צער עמוק שורה על דמויותיה "ואף מעשה הלידה נטול שמחה כלשהי." כאשר הציגה ב־1993 בבית אהרון כהנא מיצב של פסלי עובּרים, ציינה האוצרת אינה ארואטי את "העיסוק בכאב" ואת "הרהורי אחיזת המוות בחיים" בעבודתה של אבידר. כך גם כיום, ולאחר ששבה ליצור לאחר פסק זמן של עשור, ממשיכה אווה אבידר להלך במשעול הצר שבין הטבע החי/מת לבין לידתו מחדש כאמנות. אולם פיסול הדמויות שכה מזוהה עם יצירתה לאורך השנים מפנה מקום להתנסויות בחומרים ובנושאים נוספים והקשר עם הגוף האנושי מקבל זוויות חדשות ומופשטות יותר.

אווה אבידר נולדה ב־1960 בטרנסילבניה, חבל ארץ של דוברי הונגרית ברומניה. ההשתייכות למיעוט אתני שלא נחשב רומני, נוסף למוצאו היהודי של האב, פירושה היה אפליה והיעדר סיכוי טוב לעתידם של ילדי המשפחה, אווה ואחיה. המשפחה עלתה לארץ ב־1974 למחנה עולים בטבעון ומשם לקריית שרת בחולון. עבור אווה הנערה המתבגרת שהותירה מאחוריה נתח חיים משמעותי: סיפורים, דימויים וחברים קרובים, זה היה ניתוק כואב, קרע שלא התאחה גם בחלוף השנים. נוספו לו כל כאבי ההגירה של העדר שפה, קשיי השתייכות וחוויית זרות. בבית השותק היא למדה להקשיב למה שלא נאמר ומרחף בין הדברים, וגם לספוג את העולם האסתטי של "שם" שהועבר במלואו אל ה"כאן" החדש. במיוחד היא זוכרת את פרחי הפלסטיק שאמה אהבה, והיא כה תיעבה. 

גוף עבודות מרכזי בתערוכה, צמחים חנוטים בחומר קרמי, הגם שאלה אינם פרחים ססגוניים אלא צמחי מדבר יבשים, מציע גשר לעולמה של האם ולחיבתה לפרחים שחיים לנצח ביציקות פלסטיק. הצמחים הקרמיים של אבידר הם רוחות רפאים של צמחי שדה פשוטים שקמלו וסיימו את מעגל חייהם והיא בונה אותם מחדש כיצירה שלה. 

תחילה אבידר עוטפת את הצמח באמצעות מכחול בכמה שכבות דקות של חומר קרמי מעורב בסיבי נייר. הבערה של החומר האורגני גורמת לשכבת הציפוי להתפוצץ בעת השריפה בתנור. זהו גורל ידוע מראש ומה שנשאר זו הקליפה הקרמית כשהיא מפורקת לחתיכות. אבידר מאחה את השברים באמצעות דבק אפוקסי ומוסיפה לחיבורים עלי זהב לשם הדגשה, כאילו היה זה כלי חרס יפני מהודר המשוחזר בטכניקת קינצוגי (יפנית: חיבור מוזהב). אבידר מלקטת את המתים ומקימה אותם לתחייה בצורת פיסול עדין של ענפים ועלים, המשמר את מהותו של הצמח אך בנראות אחרת, מוכר וזר. "אולי זה ביטוי לאופן שבו אני חווה את חיי" אומרת אבידר, "ציפייה לקטסטרופה שתפרק סטרוקטורות קיימות ותכפה בנייה מחדש." 

הצמחים הקרַמיים, דקיקים וארוכים, שבירים ואפרוריים כגון האדמה ממנו הם עשויים ודומים למדי לגונם המקורי כקוצים יבשים מנוקדים עתה בזהב המוסיף להם נופך של תכשיט עדין ועם זאת מפנה את תשומת הלב למוקדי השבר והתיקון. ענווי הארץ של שולי הדרכים נישאים אל מרומי היופי השמימי והנצחי של הזהב. החיבור המיתי בין הקוץ לזהב ששיאו בכתר הקוצים שהונח על ראשו של ישו כאות לעג וכעינוי גם יחד, כמסופר בברית החדשה, נוכח בעבודה מוקדמת של אבידר ("עטרת", 2003) שיצרה בפיסול ידני בחומר.

במחוות פיוס אישית יותר אבידר קוראת לסדרה קטנה של מפיות תחרה "נזכרת בך, אמא". המפיות העדינות נטבלו בתערובת של חומר בגוונים שונים וסיבי נייר (paper clay) ולאחר השריפה הן שבריריות מאד ולא תמיד נותרות בשלמותן. התחרה מזוהה עם נשיות וביתיות – היוצרות והצרכניות שלה הן בדרך כלל נשים – וגם עם אסתטיקה ישנה, טרום-מודרנית, כפריט נוסטלגי של אירופה-של-פעם. להבדיל מפסלי הצמחים של אבידר התחרות הן העתק אחד לאחד, והעתקתן היא מעין פעולת שימור תוך העברה בין מדיומים וחומרים. אך סבך החוטים המסתרגים היוצר צורה הופיע כבר בעבר אצל אבידר, ברישומים ובפסל גדול אותו סרגה מחוטי נחושת שהציגה בתערוכתה "ההר" (1999) בגלריה שבקיבוץ נחשון. סבך העשוי ספק חוטים ספק ענפים היוצרים יחד גוש קוצני הופיע בראשית העבודה על הסדרה "רוח רפאים" ב־2019 . הסריגה חוזרת בין העבודות האחרונות כגוש אמורפי, מחורר שהוקפא בחומר. עבודת הפיסול של אווה אבידר כוללת לא מעט פעולות שימור ורפאות, חלקן נסתרות וחלקן גלויות, יש שהן כורח טכני ויש שהן ביטוי לכורח קיומי.

התערוכה נפתחת בקומת הקרקע בפסל דמות מהסוג המזוהה כל כך עם עבודתה של אווה אבידר מראשית דרכה – פיסול פיגורטיבי נטורליסטי שהיה ועודנו חריג בנוף הפיסול הישראלי: פסל של ילד קטן השוכב על צידו ברגליים מקופלות (ללא כותרת, 2022-2020). האסונות שפקדו פסל זה בתהליכי יצירתו והדבֵקוּת של אבידר בשיקומו ובהחזרתו לחיים מהדהדים את מאבקי חייה כמו גם את גישתה הבלתי מתפשרת לאמנות. ראשיתו בהזדמנות משמחת ולא שכיחה: פסל מוזמן. הנכד שלה שימש מודל והיא יצרה דמות יושבת מכונסת אולם לא הצליחה להביא את הפסל לדיוּקו המיוחל. עד שלילה אחד הפסל ניתק ממקומו, קרס ונפל על הרצפה שכוב על צידו שבור ומעוך. תאונות סטודיו הן מן החוויות שאמנים רבים מכירים ואין זה כאב שיש להקל בו ראש. אבידר החליטה "לקחת את זה מכאן", כלומר להמשיך לעבוד על הפסל בתנוחה החדשה שלו, מעבדת אותו, מטפלת בגב ובראש ובהדרגה מושכת אותו ממחוזות הנטורליזם אל עולם של חלום, אולי חלומו של הילד שידיו המבקשות התארכו והתארכו. הנחת הפסל על "שלולית" של גבס שחור שאבידר יצקה על רצפת הגלריה של בית בנימיני מחזקת את היסוד הרצפתי שהופך את ההצבה למיצב. האם הגיח הילד מן השחוֹר או שמא הוא מועד לטבוע בתוכו – לצופים הפרשנות.

הרצון לשחרר ולהשתחרר מאחיזת השליטה ולאפשר לבלתי צפוי להתרחש הוליד קבוצה של עבודות חדשות המוצגות בקומה העליונה. בעבודות אלה משתתף מרכיב חדש – צבע הנמהל בגבס – והוא מוסיף ממד של הפתעה משום שהגוונים משתנים בתהליך היצירה וההתייבשות של הגבס. אבידר שופכת את הגבס הנוזלי שאליו הוכנס פיגמנט אל תוך החלל הנוצר בין רגליים פשוקות בישיבה. החומר ממשיך להתפשט מעצמו ללא שליטה אל מעבר לגבולות הגוף, עד שנעצר ומתגבש לצורה מופשטת ומוזרה הניתנת לפרשנויות שונות, כמו היה כתם רוֹרשאך תלת-ממדי המכיל הרים ועמקים, ערוצים וגבעות. 

את ניסיונותיה הראשונים בעבודה עם חללי הגוף עשתה אווה אבידר עוד בשנות ה-90 בתקופת לימודיה בלונדון. בשנים 1985-1981 אבידר למדה במחלקה לקרמיקה ב"בצלאל" והיא שבה לשנת לימודי המשך ב־1988/89 ומיד לאחר מכן החלה ללמד במחלקה. אחרי מספר שנים היא חשה שהמיומנות שפיתחה היא מחסום בפני החידוש והתסיסה. "הבעיה עם עבודה בחומר אחד היא שכאשר מפתחים יכולות נשארים ממולכדים בידיעה", היא מסבירה, "וזה משאיר  אצלי ריקנות". הפתרון הופיע ב־1994 כשהתקבלה ללימודי תואר שני ברויאל קולג' בלונדון וזכתה במלגה יוקרתית של קרן קלור ב"בצלאל". זו הייתה תקופה של ניסויים והתנסויות שונות וגם מפגש עם אמנים ואמניות, מהם המשמעותיות ביותר היו אליסון וילדינג (AlisonWilding) והלן צ'דוויק(Helen Chadwick) .

בקיץ 2022, במשך כמה חודשי שהות אמן עם קבוצה מתלמידותיה בגלריה ומרכז התרבות "המפעל" בירושלים, פיתחה אבידר מהלך שהחלה בלונדון של יצירה באמצעות שפיכת גבס מעורב בפיגמנט לתוך תבנית הנוצרת על ידי הגוף. החלל שנוצר בין שתי כפות ידיים היה בסיס לתבליט גבס צבעוני פתוח לפרשנויות – מצורה וגינלית ועד ראש של פיל. כמה דוגמאות מפרויקט זה מוצגות בתערוכה. בהמשך, ולקראת התערוכה בבית בנימיני החליטה אבידר להרחיב את הניסוי לחלל שבין הרגליים, תחילה השתמשה בגוף שלה עצמה, ומאוחר יותר בהשתתפות מתנדבות. כל עבודה שונה מקודמתה. החלק האמצעי מוגדר על ידי הרגליים, אך הזליגה של החומר כלפי מטה ולצדדים מבטיח גיוון. הצבה אופקית או אנכית של תבליט הגבס שנוצר מעוררת את הדמיון התמונתי לפרשנויות שונות: האם זה פרפר מוזר או שמא תיאור של אברי רבייה פנימיים בקנה מידה גדול? כך או כך, העבודות משלבות מגע גופני נוכח עם צורות שנוצרו מעצמן בהתערבות מוגבלת של האמנית.

החשיבות שמקנה אווה אבידר למגע הגופני נוכח היטב בשתי עבודות מוקדמות אותן יצרה בתקופת לימודיה בלונדון (ללא כותרת, 1995) המוצגות בתערוכה ובהן כף ידה מוטבעת בחומר. אין זו הטבעה של כף יד פרושה אלא דוקא של כף יד קמוצה, שאוחזת בחומר הרך, מועכת אותו וזה פורץ מתוכה כמו זר של גושים פיסוליים קטנים. בתהליך העבודה – יציקה של גבס לתוך "משפך" כף היד המונחת בארגז חול ייעודי – היא לא יכלה לראות איך יתפתחו הפסלים, אך אפשרה לבלתי נודע להתקיים ולהפתיע. לפסלי היד האלה הצטרפה עבודה חדשה (ללא כותרת, 2022) מגבס ורדרד אותו יצקה אבידר לתוך כף ידה. התוצאה למרבה הפליאה מזכירה גם את צורות העלים החנוטים שיצרה.

התערוכה מסתיימת בדימוי עדין, מלא חמלה של יונה מתה (ללא כותרת, 2006). עוד בטרם החלה אווה אבידר ללקט צמחים יבשים היא אספה בעלי חיים מתים אותם היא משמרת באמצעות חומרים שונים. תחילה היא יוצרת מהגוף תבנית מסיליקון ולאחר מכן מורחת לתוכה את החומר הקרמי. בסמוך ליונה מונחת יציקת סיליקון של חתול השרוע על צידו, זכרו של חתול הבית האהוב שמונח דרך קבע על רצפת הסטודיו של אבידר (ללא כותרת, 2004). יציקת החתול הבלתי מעובדת חושפת את תהליכי העבודה של אבידר בפיסול בעלי החיים. אך גם רומזת לפוטנציאל האיום הקבוע של יחסי טורף ונטרף, חתול ויונה, מחזה לא נדיר בטבע העירוני. 

החיים והמוות, השבר והתיקון, הטבע והמעשה האמנותי, הביוגרפי והאוניברסלי  – מחשבות המרחפות על פני תערוכתה של אווה אבידר. התערוכה מזמינה את הצופים להלך בזהירות בין המוצגים שעוצמתם הרגשית כרוכה כל העת בשבריריותם החומרית.  

וידאו, בסטודיו, דצמבר 2022. צילום ועריכה: דימה נוף