המקום בו עומדים- נקודות, מישורים, אדמה. / עופר אסף, מירב שמי פרץ, אהרון שפרכר

פתיחה: חמישי, 4.5.2023, 19:00

שיח גלריה בבית בנימיני: שישי, 2.6.2023, 11:30

נעילה: שבת, 24.6.2023, 14:00

התערוכה "המקום בו עומדים" מזמינה את המבקרים להתבונן בעצים בפליאה ולהיזכר – באמצעות טכנולוגיות ייצוג וייצור מתקדמות – במעמדם המיוחד במסורות מקומיות קדומות, וביחסים המורכבים שהתקיימו כאן בעבר בין עצים לאנשים. בלב העבודות המוצגות בתערוכה נמצא המתח בין הסכנות הסביבתיות שבהן נתונים עצים כיום – פועל יוצא של מעשה ידי אדם – לבין ההבטחה לשיקום ולשימור באמצעות טכנולוגיה.

תושבי המזרח התיכון הקדום סגדו לעצים. בחברות עניות בצמחיה ויערות, נוכחותו של עץ עבות היוותה מוקד לפולחן דתי ותרבותי – עצים נתפשו כמתווכים לעולם הרוחות וכמקור לפוריות, וזכו למעמד של אלים על פני הארץ. ממצאים ארכיאולוגיים רבים כגון צלמיות דמויות גזע עץ, תחריטי עצים מסוגננים, סמלים וכתבי-סימנים מעידים על מרכזיות העץ בתרבויות האזור.  כיום, בעקבות המהפכה המדעית, דרכי פולחן אנימיסטיות – המייחסות לתופעות טבעיות רוח ויכולות אנושיות – נתפסות כפרימיטיביות וילדותיות. אולם המחקר האנתרופולוגי העכשווי מצביע על כך שאלמנטים של פולחן ואנימיזם התגלגלו גם אל הפליאה שמעוררות בנו הטכנולוגיה בת ימינו. המושג טכנו-אנימיזם, שהופיע בשנים האחרונות, מתאר את הקשר הרוחני ההולך ומתעצם בין בני האדם לטכנולוגיה, ואת האמונה כי גם עצמים טכנולוגיים הינם בעלי תכונות רוחניות. העבודות המוצגות בתערוכה בוחנות את האפשרות למזג בין מסורות אנימיסטיות מקומיות עתיקות לבין טכנולוגיות מתקדמות, בניסיון לבחון מחדש את הקשר שבין אנשים טכנולוגיה ועצים.

שלושת העבודות שבתערוכה מזמינות את המבקר להתבונן ולהרהר מחדש ביחס המיוחד לעצים שאפיין בעבר את אזורנו. בכניסה לחלל הגלריה מוקרן סרט וידאו עין צין (וידאו: נדב הראל) המבוסס על סריקות תלת ממדיות של עצי דקל גוססים, הנמצאים בנאת מדבר בערוצו של נחל צין. ריחוף דרך ענן הנקודות שמרכיב את העצים מעביר בצורה כמעט רוחנית את נוכחותם הפיזית, עד שתנועת המצלמה מתקרבת לדקלים ואלו הופכים לאבק דיגיטלי של נקודות במרחב. המידע הרב שנאסף בסריקות מקפיא בזמן את תמונת המצב של הדקלים הגוססים כתוצאה מתהליכי כריית מינרלים בנחל צין.

לצד עבודת הוידאו ניצב צלם-עץ שנוצר בטכנולוגיה של הדפסה בקנה מידה אדריכלי מתערובת של חרסית מקומית, בטון וחול. צלם העץ הודפס באמצעות זרוע רובוטית המעניקה רמה גבוהה של שליטה ביישום החומר. שליטה זו מאפשרת יצירת צורות אורגניות וחושניות, ומרמזת לפני השטח ולמבנה של עץ דקל. בכך, מהווה העבודה פרשנות טכנולוגית עכשווית לצלמיות עצים קדומות שהיו נפוצות באזורנו.

העבודה השלישית בתערוכה היה לי ידיד שמת היא תבליט שהודפס מחומר על בסיס פולימרי המשלב אחוזים גבוהים של נסורת עץ. התבליט מציג שורת פתיחה של שיר מאת אהרן שבתאי, שהיוותה את ההשראה ונקודת המוצא לתערוכה כולה. השיר מעביר בפשטות ובטון ענייני הלך רוח ייחודי בין האדם לבין העצים, ומציע אפשרות ליחס שיש בו קרבה, אינטימיות ואפילו סגידה.

יחד, מציעות העבודות לצופה חוויה אסתטית מורכבת שמגלמת בו זמנית גם הרס מידי הטכנולוגיה, וגם הבטחה לשיקום. המרחב שנוצר הוא מעין שמורה טכנולוגית מתקדמת שאינה מצליחה לשמר – מקום שבו עומדים, במערכת יחסים סבוכה – אנשים, טכנולוגיה ועצים.

תודות: התערוכה התאפשרה הודות לתמיכתם הנדיבה של שנקר. הנדסה. עיצוב. אמנות. ומעבדת MTRL בפקולטה לארכיטקטורה ותכנון ערים בטכניון.