מבוקעים / יעקב קאופמן

אוצרת: עדי המר​​ יעקבי

פתיחה: חמישי, 13.1.2022, 19:00

שיח גלריה מקוון: רביעי 2.3.2022, 19:30- להרשמה

מפגש בתערוכה עם האוצרת: שישי 4.3.2022, 12:00

נעילה: שבת, 5.3.2022, 14:00​

עץ מבוקע כהזדמנות למחקר מעשי יצירתי בסימטריה

יעקב קאופמן: אני שואל את עצמי… האם ללכת עם היופי או עם הכיעור? עם הפסול או עם המושלם? ומה זה בכלל הפסול והמושלם? אני כן מחפש… הנטייה הטבעית של המעצב זה לעשות את המושלם, אבל אני מחפש את הפסול וזה מאוד קשה לי, כמו החור ההוא, כי זה הולך נגד הנטייה. זה מאבק בין שתי אונות. או נניח פה למעלה (מצביע על חלק מאובייקט) לא רואים את הסימטריה. ויש עוד כמה מקומות שאין סימטריה. ואני שואל את עצמי אוקיי, אז למה… למה הסימטריה היא התו הירוק (צוחק) – של האם זה מוצג או לא מוצג?![1]

כמו חוקר המבסס שאלת מחקר ובוחן באמצעותה סוגיות שונות דרך תיאוריות מתאימות, כך יעקב קאופמן בונה לעצמו את החידה בחומר, ומגדיר את שיטת המחקר והכלים על מנת לפתור אותה. לאחר שהוא חורץ בגרזן כל דיקט בין שכבותיו ומבקע אותו לשניים, הוא מסתכל על התוצאות ובדומה למחקר תיאורטי מתחיל את הדיון והפרשנות, כמו בציטוט שהובא מעלה. החומר הוא לא רק מושא המחקר אלא גם השותף למחקר. הוא שותף פעיל, מכריע ומשמעותי המנתב ומתווה את הדרך ואף מכתיב תוצאות שלא ניתן היה לצפות להן, ובטח שלא לתכנן אותן מראש. קאופמן מכיר מאוד מקרוב שותפו למחקר, הלא הוא הדיקט, או בשמו המקצועי "עץ לבוד", ומנהל איתו דיאלוג פורה לאורך שנים רבות. דרך כך הוא מלמד אותנו – צופים, יוצרים וחוקרים – שלכל חומר יש משהו חדש לספר, עוד שכבה לחשוף, אפילו אם הוא נראה שטוח ושטחי. לפעמים צריך רק לאפשר לחומר להיות שותף מלא לתהליך החשיבה והעבודה.

הדיקט המבוקע שהתחיל כמחקר חומרי, היווה פתח לעולם חדש-ישן של מחשבה גם על המבנים הגיאומטריים הבסיסיים סביבנו, ויותר מכך על הסללתה של התפיסה החזותית שלנו ועל השיפוט האסתטי הטבוע אצל כל אחד ואחת מאיתנו. פעולת הגרזן המבקעת את הדיקט בין שכבות שונות, יוצרת שני חלקים וחושפת מראה מהפנט של סימטריית מראה על ציר אחד, הסימטריה הנפוצה ביותר בן בטבע והן באמנות.[2] התוצאה המהפנטת, שקשה מאוד שלא להשוות אותה למבחן כתמי הדיו המוכר של רורשאך הפסיכיאטר השוויצרי ,(Rorschach inkblot test) מעמתת את היוצר עם שאלות של אסתטיקה הכרוכות, כמו תמיד בדיון האסתטי, בשאלות מהותיות הקשורות לאופן בו אנו תופסים ומורגלים לתפוס את העולם סביבנו, ומה נחשב בעיננו יפה או נכון. תוצרי פעולת המעצב נושאים בשפתם החזותית ידע סמוי – יצירתי ומקצועי שמנגיש נושא מורכב וסבוך באופן אינטואיטיבי ואסוציאטיבי. התערוכה בה מוצגים תוצרי המחקר, מעמתת את הצופים בה עם אותן השאלות איתן קאופמן התעמת, ומזמינה אותם לצקת פנימה גם את הפרשנות שלהם. לתערוכה, ככלי חזותי להעברת ידע, יש הרבה מאוד כוח – היא מחליפה מילים גבוהות וגרפים יבשים בחומר וצורה, כך שאינה מדירה אף צופה ומאפשרת לכל אחד ללמוד משהו חדש על סימטריה מחד ועל עץ לבוד מאידך. לתערוכת עיצוב-אמנות, ובפרט כזו שעוסקת בנושא אחד כמו "מבוקעים", עוקבת אחריו באדיקות, ומוטיב החזרתיות בה ניבט מכל עבר, יש עוד יותר כוח בהעברת המסר משום שהיא מייצרת שפה, ומאפשרת לקרוא אותה כמו טקסט. הדקדוק של השפה, מילות החיבור וסימני הפיסוק, מדייקים את המסרים ומסייעים בהעברת הידע היצירתי.

לא הרבה ידוע על ההיסטוריה של העץ הלבוד שכמעט ולא נחקרה, ובפרט על הטכנולוגיות השונות לייצור הלוחות, זאת על אף שמנוקדת מבט תרבותיות וטכנולוגית תהליך התפתחותו של החומר, שהפך להיות מרכזי בכלכלות רבות הודות למהפכה התעשייתית, יכול להעיד על תמורות רחבות הרבה יותר. ב-2017 הוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, תערוכה גדולה שכולה הוקדשה לעץ לבוד. הייתה זו התערוכה הראשונה בעולם שהוקדשה לחומר זה, והיא היוותה אבן דרך מרכזית במחקר אודותיו בכלל, ובפרט מפרספקטיבה של שדה העיצוב. שמה של התערוכה היה Plywood: Material of the Modern World והוצגו במסגרתה 170 שנים של המצאות טכנולוגיות, עיצוב ואמנות המבוססים כולם על החומר המופלא המייצג את העולם החדש.[3] החל מכלי תחבורה כמו סירות ומטוסים ממלחמת העולם השנייה, דרך איקונות עיצוב המזוהות עם העץ הלבוד כמו הכיסאות של צ'ארלס וריי אימס שפיתחו שיטות עבודה פורצות דרך לכיפוף וכבישה בתבנית, והרהיטים של אלבר אלטו הפיני, ועד לפרויקטים עכשוויים החוגגים את שילובן של טכנולוגיות ממוחשבות בעיבוד החומר. בספר שיצא לאור לצד התערוכה Plywood: A Material Story,  נסקרה באריכות ההיסטוריה של העץ הלבוד החל מאמצע המאה ה-19, אז החלו לייצר עץ לבוד בצפון אירופה ובארצות הברית. בתחילת המאה ה-20 נפתח השוק גם למדינות כמו פינלנד שעד היום נותרה שם נרדף ללבידים איכותיים המשמשים לעיצוב גבוהה ומינימליסטי, והעץ הלבוד שביסס אז את מעמדו כחומר אמין הפך להיות בחירה מרכזית של מעצבים רבים לצד חומרים חדשים נוספים דאז כמו פלסטיק ואלומיניום. אך מהמחצית השנייה של המאה ה-20 תוארו שינויים דרמטיים בתפיסת החומר הפופולרי – בעוד שבעשור אחד הוא נחשב ליקר ונחשק, עשור לאחר מכן הפך לקליפה זולה שהסתירה לא פעם איכות ירודה, והובילה לכך שצרכנים שבו לחפש שוב עץ מלא וטבעי כסימן לאמינות.[4] המוניטין החמקמק של העץ הלבוד והתנודות התדירות במגמות ביחס אליו, נקשרו לשינויים טכנולוגיים בעיבוד החומר בתחילת שנות ה-90 שהובילו לאפשרויות זמינות וזולות לראשונה גם במזרח, ומשם לייצור המוני של רהיטים מעץ לבוד שהפכו נגישים לנתח אוכלוסייה גדול יותר אך רמת איכותם ירדה. האפשרויות הטכנולוגיות שנפתחו לא היטיבו גם עם העיצוב –  והובילו לשינויים סגנוניים חדים ולפגיעה בערכים האסתטיים.

העבודה עם העץ הלבוד, שסיפור התפתחותו שזור בהתהוותו של העיצוב המודרני, זה שאימץ את החומר כסמל לעיצוב גבוה ולתיעוש, מבטאת את זהותו המקצועית הדואלית של קאופמן. מחשבתו נעה תדיר בין אונת המעצב הדייקן והמשימתי לאונת האמן המשוחרר והאקספרסיבי – האחד מבקש לעקוב אחר הסימטריה כתו תקן למוצר מצליח ונכון, והשני מבקש להתנגד לה ולנטייה הטבעית, כביטוי ליצירתיות ולחשיבה מחוץ לקופסא. הציטוט שהובא מעלה מייצג את מחשבתו ואת הקונפליקט בין עיצוב לאמנות המאפיין בכלל את יצירתו לאורך השנים, אך מתבטא ביתר שאת במיוחד בסדרה זו. זהו מאבק בין הגדרות שונות, שלעיתים סותרות זו את זו – מופשטות וממשיות, רעיוניות וחומריות העומדות בלב עבודתו היומיומית בסטודיו, כמעצב העוסק גם בעיצוב תעשייתי וגם בעיצוב-אמנות. דרך ביקוע הדיקט בין שכבותיו וחשיפתן, מלמד אותנו קאופמן לא רק שיעור בסימטריה אלא גם מציג את סיפורו של כל לוח שהושלך וזכה לחיים חדשים בסדרה זו – איכותו, מוצאו, הסודות שהוא מסתיר בסיביו תחת דבק וכבישה, ואופן השתמרותו לאורך השנים. קאופמן רואה עצמו "הארכיאולוג של הדיקט" וכמו בחפירה חושף בפעולתו את המידע. מי מהם אשר יוצר באופן ידני על ידי נגר מקומי ש"החביא" שאריות בין השכבות כדי לחסוך בחומר, ואיזה לוח יובא ממזרח אירופה, והוסגר על ידי דבק בגוון ייחודי. אחד מגלה עקבותיו של ייצור חי שניזון מן העץ או מסמרים שנעקרו, והשני מגלה שיטות לא נפוצות לחיבור בין חלקי העץ שבשכבות.   

סימטריה מקושרת על פי רוב לסדר, ארגון, שוויון, איזון והרמוניה. כבני אדם אנו תרים אחר הסדר הזה מאז ומתמיד. החל מראשיתו של האדם, עד לרוב רובם של החפצים שאנו משתמשים בהם בעת המודרנית. מטא-עיקרון אינטרדיסציפלינרי המגדיר, לא פחות מאשר את היקום, ושיש הסוברים שבאמצעותו ניתן ואולי צריך להסביר כל תופעה, שמימית ומוחשית כאחד. חוקרים רבים דנים שנים רבות בשאלת האוניברסליות של הסימטריה כעיקרון אסתטי ובתוך שיח זה קשה מאוד להתעלם שהכול סביבנו סימטרי, ללא הבדלים של תרבות וחברה: הטבע סימטרי, והחפצים שאנו משתמשים בהם סימטריים משום שמשחר האנושות הם הותאמו לגופנו הסימטרי.

אבל האם הנטייה הזו באמת צרובה בנו ומבוססת על פעילות המח כשאנו נתקלים במבנה סימטרי או שהורגלנו לחקות את מה שאנו רואים סביבנו ולהניח שזה הנכון? ואולי, כשאנחנו מדברים על סימטריה אנחנו מכלילים את כל סוגיה ומקדשים את הדיוק אבל בפועל נוטים לחקות דווקא סימטריה מסוג ספציפי ומעריכים אותה יותר על חוסר דיוקה שבטבע? מבט רוחבי על העבודות בתערוכה מגלה במהרה כי אף אחת מהעבודות של קאופמן לא באמת סימטרית על פי ההגדרה הגיאומטרית, אך הסימטריה היא שמושכת אותנו לזהות אותה שוב ושוב. רוב הבחירות שלו בעבודה על הסדרה המוצגת היו אינטואיטיביות ומייצגות במידת מה את הנטייה הכללית ל"מה נחשב יפה יותר". אחת מהן למשל הייתה הבחירה באוריינטציה אנכית על פני אופקית לעבודות רבות ואכן רובנו לא נזהה בקלות סימטריית מראה אם איננה על ציר אנכי.

קאופמן מגדיר את הסדרה הזו כאמנות אך אני מתעקשת שעל אף העדר השימושיות, דווקא ניכרת כאן, אולי יותר מתמיד חשיבתו כמעצב. לעומת הסדרות הקודמות בהן עסק בשנים האחרונות כמו השרפרפים, הפיגורינות והרעשנים, הדיקטים אינם חפצים שימושיים וכאובייקטים הם משוחררים מתנאים ותפקידים כמו נשיאת משקל או אפשרות למשחק. אך החזרתיות והצמצום המאפיינים את תהליך העבודה – פעולה קבועה באותו החומר שוב ושוב, לצד הידיעה שיש עוד מה לגלות בחומר כמו גם העבודה עם החומר ולא על גביו, מייצגים לטענתי חשיבה של מעצב, ובפרט של מעצב תעשייתי המורגל בעבודה בפס ייצור גם בסטודיו. המראה הרזה יחסית של התערוכה הנוכחית לעומת התערוכות המוכרות של קאופמן, וסידור הפריטים המאוורר על גבי הקירות, מנחים מבט אחר על העבודות, המוכרות לרבים בשדה המקומי וטביעת האצבע שלהן ניכרת למרחוק. זהו מבט ממוקד יותר על כל אובייקט בנפרד, שהפעם מופשט מתמיד ולכן לא זורק את הצופה בהכרח למשהו שהוא מכיר מסביבתו היומיומית, אלא מותיר אותו ברגע כמעט מדיטטיבי של השתהות ופיענוח.

[1] מתוך שיחה עם האוצרת, 3 באוקטובר 2021

[2] ראו לדוגמא את: Shubnikov, Aleksei Vasilevich and Vladimir Aleksandrovich Koptsik. 1974. Symmetry in Science and Art, Plenum Press. ; Voloshinov, Alexander V. “Symmetry as a Superprinciple of Science and Art.” Leonardo 29, no. 2 (1996): 109–13. https://doi.org/10.2307/1576340; Weyl, Hermann. 1952. Symmetry, Princeton University Press.

[3] https://www.vam.ac.uk/exhibitions/plywood-material-of-the-modern-world

[4] Wilk, Christopher, Plywood: A Material Story, London: Thames & Hudson and V&A, 2017