Invitation
גקרנדה קורי_העשות פלסטיק_צילום דור קדמי
גקרנדה קורי_העשות פלסטיק_צילום דור קדמי
גקרנדה קורי_העשות פלסטיק_צילום דור קדמי
גקרנדה קורי_העשות פלסטיק_צילום דור קדמי
גקרנדה קורי_העשות פלסטיק_צילום דור קדמי
גקרנדה קורי_העשות פלסטיק_צילום דור קדמי
גקרנדה קורי_העשות פלסטיק_צילום דור קדמי
גקרנדה קורי_העשות פלסטיק_צילום דור קדמי
גקרנדה קורי_העשות פלסטיק_צילום דור קדמי
גקרנדה קורי_העשות פלסטיק_צילום דור קדמי
גקרנדה קורי_העשות פלסטיק_צילום דור קדמי
גקרנדה קורי_העשות פלסטיק_צילום דור קדמי
גקרנדה קורי_העשות פלסטיק_צילום דור קדמי
גקרנדה קורי_העשות פלסטיק_צילום דור קדמי
גקרנדה קורי_העשות פלסטיק_צילום דור קדמי
היעשות פלסטיק: מטבע לפסולת | ג'קרנדה קורי
פרוייקט "היעשות פלסטיק" של ג'קרנדה קורי, עוסק בתהליכים הדיסטופיים העוברים על הפלנטה בתקופת האנתרופוקן: מעולם מלא תקווה ורצון לקידמה, בשנים האחרונות הולכת ומתבררת הטרגדיה הגדולה של כדור הארץ: חומרי הפלטה של דלקים, זיהום אוויר ותעשיית הפלסטיק – הם המזהמים הגדולים והקשים ביותר של הסביבה הטבעית, ויגרמו בסיכומו של דבר לחורבן המאזן העדין שעל פני הפלנטה שלנו.
המושג "היעשות פלסטיק"(Becoming Plastic) שואב את השראתו מן הכתיבה של ג'יל דלז ופליקס גואטרי(Gilles Deleuze and Felix Guattari) , אשר בספרם אלף מישורים: קפיטליזם וסכיזופרניה (A Thousand Plateaus: Capitalism and Schizophrenia) הם התייחסו לצורות שונות של היעשות (becoming): היעשות אישה(Becoming Woman) , היעשות חיה (Becoming Animal), היעשות בלתי מורגש (Becoming Imperceptible). הדגש על המושג היעשות בפילוסופיה שלהם, מראה עד כמה דלז וגואטרי האמינו בתהליכיות ובשינוי מתמיד: שום ישות אינה קבועה, שום מצב אינו יציב, שום אדם אינו נוכח. הדברים נמצאים בתהליך של שינוי מתמיד, והשתנות זו היא מה שהם כינו הֵיעָשוּת, כאשר השנוי מוביל בכל פעם למצב קיומי חדש. עבורם, ההשתנות היא חלק מהותי מן הקיום האנושי ומן הקיום הטבעי, והם מדגישים כי תנועה מתמדת זו של שינוי, חזרתיות ויצירת הבדלים – היא חלק בלתי נפרד ממהות הקיום. בעוד שדלז וגואטרי מציעים מבט אוטופי על יכולת השינוי, ותקווה גדולה לגבי טבעו של האדם, הפרוייקט של קורי והרעיון המרכזי אותו היא מעלה בעבודתה, הוא דיסטופי ביסודו, ומבכה את המהלכים הקשים של ההשתנות המתמדת של כל החומרים—אורגנים או אחרים—לפלסטיק.
במאמרו המקדים לביאנלה ה16 באיסנבול, אשר כותרתה היתה היבשת השביעית (The Seventh Continent) ניקולאס בוריו (Nicholas Bourriau) האוצר הראשי של הביאנלה, סיפר מדוע קרא לפרויקט בשם זה, בהתייחסו לתופעה ההרסנית הקורית בלב ים: על פי כתב העת פלוס ה"יבשת השביעית", היא בעצם אי עצום בהיקפו עשוי כולו פלסטיק ופסולת, הממוקם בתוך האוקיינוס השקט, ונע באופן מתמיד על פני הגלים. האי זה בנוי מכ-5 טריליון חלקי פלסטיק השוקלים כ250000 טון, והוא גדל בכל שנה למימדים מפלצתיים. בוריו מחלק את מאמרו למספר סוגיות, תוך שהוא דן במספר בעיות סביבתיות הנוגעות לזיהום ולהרס של הפלנטה. כבר בתחילת המאמר הוא מכריז כי "אמנות עכשיו היא קטסטרופלית", מעצם העובדה שהמרחק בין אנשים ותרבויות הצטמצם מאד במאה ה21 (יחסית לתפיסות המנוכרות של המאה ה19 והמאה ה20), והפלסטיק שהפך להיות החומר הדומיננטי במהלך זה, הוא חלק מן הסיבות לכך. זאת ועוד, הסטנדרטיזציה של העולם – צורות, חומרים, ופריטים שונים, כחלק מתהליך הגלובליזציה, היא אחד המהלכים החשובים אשר גם הוא מגיע דרך ה"היעשות לפלסטיק". הקונגלומרט הזה, שקורה כתוצאה מהשלכת פסולת את הים, שנאספה יחדיו עד שהפכה לאי עצום מימדים, עשוי כולו פלסטיק – היא נקודת התחלה טובה להתבוננות ביצירתה של ג'קרנדה קורי.
פלסטיק עומד במובנים רבים כהיפוכה של הקרמיקה: בעוד שקרמיקה היא חומר וטכניקה השובה אליה אנשים רבים בשנים האחרונות, מתוך הרצון לחזור אל עולם ישן, טבעי ונוסטלגי, במימד אנושי לעומת עולם הפועל בקצב א-הומני, מהיר מדי ובשל הגעגוע לעבודת כפיים ושימוש בחומרים טבעיים, תוך עבודה ויצירת של כלי קיבול (לרב) בצרות פשוטות ומכילות – קורי הופכת את היוצרות, ומנכסת את הקרמיקה, בצורה אכזרית, כדי שתיעשה לפלסטיק. היא אינה חסה עלינו, ואינה שותפה לחגיגת הטבע ו"החזרה לאדמה". קורי, מנכסת את החומר הקרמי ועושה ממנו את מה שכולנו עתידים להיעשות לו: לפלסטיק. זוהי עמדה דיסטופית, כזאת המבקשת להנכיח את תהליכי האבדן בתוכם אנחנו חיים, ואת את ההרס המוכל בכל צעד שלנו. ההיעשות לפלסטיק עובדת כנגד הדמיון הפופולארי וההנחה הרווחת בדבר איכויותיה של הקרמיקה ומטרותיה. ההפיכה של הקרמיקה לפלסטיק, תוך שימוש באביזרי פלסטיק שונים כדי ליצור יציקות וחלקי גוף – היא הקו המנחה ממנו פועלת קורי. השילוב בין יציקות חימר, טכניקות מתכלות, צבעים בוהקים אך מתקלפים, שימוש בכלי פלסטיק כמקור ליציקות או חלקים מתוכן – יושב בליבת העשיה של קורי.
באחת מעבודות העבר שלה (הוצגה בתערוכה "המשתה", בית בנימיני, 2014), קורי יצרה מגדל עצום של צלחות עליהן הוצג שפע העולם: לובסטרים, אננסים, סרטנים, דקלים, קונכיות ופרחים. המגדל הזה שהיה משופע בעושר טרופי ואקזוטי, עורר תאבון ותשוקה בעיניהם של הצופים. בעוד היא חוזרת אל כמה מן האובייקטים האמורים, הפעם היא מסיתה את תשומת הלב מן האובייקטים ויופיים, ויוצרת מחזה של תנועה תת-ימית, של ציפה של פלסטיק, של יצורים ימיים שנמצאים בתהליך היעשות לפלסטיק – שאיבדו את חינם הטבעי ונוכחותם הראשונית, ונכנסו, שלא בידיעתם, אל תוך תהליך ההשמדה של האנתרופוקן. תחת ידיה של קורי, כל דבר יכול להיות לכל דבר: כדים היו לדיונונים, סוסים למָצוֹפִים, קערות לקונכיות, ספלים לפנינים ועוד מגוון רחב של תהליכים והיעשויות. ובהקשר זה, פלסטיק, החומר שיכול להיות לכל דבר, הוא החומר אליו מפנה קורי את תשומת ליבה, ואליו היא מפעילה את מהלך ההיעשות.
בין הצורות המופיעות בפרוייקט ישנו מבחר גדול של דגי ים, כונכיות, תמנונים, דיונונים – אבל גם סוס, צוללן תת מימי, ושאר יצורים בלתי-צפויים שממוקמים בין "היבשת השביעית" לבין עומק המצולה. העובדה שהמיצב מופיע כתלוי בין שמים וארץ, בין תקרה ורצפה, נותן תחושה של ציפה ואפשרות של התבוננות אל היצורים הצפים האלו מנקודת מבט תוך-מימית, שמאפשר התנתקות מן הקיומי והיומיומי לטובת הבנה מומקדת יותר בשאלת הקיום. בעוד שהצורות עצמן והחפצים התלויים מגיעים מעולם הפנייטות, בניגוד לפנייטה, שהמטרה הסופית היא לנתץ אותה, האובייקטים שיצרה קורי הם שבריריים, ותחושה של זהירות ודאגה לשלומם, עד כדי אבל ותחושת אבדן בשמקרה של זבר או פגיעה. בניגוד לפניאטה, הם גם עשויים חומר קרמי שבמקום להיות חומר נזרק או חד פעמי כמו הפלסטיק, הוא בעל המשכיות נצחית כמעט.
. עצם המעבר מן החום של הקרמיקה אל הקור של הפלסטיק, מן האדמתיות האפורה של החומר הקרמי, אל הצבעים הזוהרים של הפלסטיק על ציפוייו השונים, עשוי היה להיות לסוג של חגיגת צבע, אבל בהקשר הנוכחי, הוא הופך לחוויה של רעל, ושל כוס התרעלה הנשפכת אל תוך הסביבה. בכך, בצורה מהופכת לצבעוניות העליזה וההמצאתיות הצורנית האינסופית שעבודותיה של קורי מציעות, היא נותנת תחושה חזקה של מלנכוליות ותוגה, תחושה של אבל וקינה, וידיעה כי למרות כל המאמץ האנושי – הפלסטיק (ותוצרי התעשיה האחרים) בולעים אותנו ולא מותירים סיכוי של ממש להישרדות בעולם הזה, כאשר תמרות העשן, הטמפורטורות העולות, והפלסטיק הצף למרחקים, מאיימים להטביענו, בלא עת.
תערוכה זו עבורי, היא רגע מלנכולי של קינה ותוגה, של הידיעה כי מעבר לידיעה המדעית, התכנון הכלכלי, והמדיניות המופעלת בארצות כאלו ואחרות, מן המקום הפרטי והאישי שלנו – כל שנותר הוא לבָכּוֹת את עולמנו ההולך ונכחד אל מול עינינו, מאבד את צלמו ובריאותו בתוך שטף מוצרי הפלסטיק הנמכרים בגרוש, ונזרקים לאחר יד, ובתוך כך מטביעים אותנו בתוכם. ג'קרנדה קורי לוקחת את הרגעים האלו, ומביאה אותם אל חלל הגלריה כדי לעמת אותנו עם יצירי ידינו והאופנים בהם התרבות האנושית מביאה עליה את כלייתה שלה.
אילת זהר
תל אביב 2022
ג'קרדנה קורי נולדה בשנת 1966 במקסיקו סיטי. עלתה לארץ בשנת 1987. היא סיימה את לימודיה במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל בהצטיינות בשנת 1991, ומאז עוסקת בקרמיקה בסטודיו הפרטי שלה בתל אביב. היא מרצה במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל מאז שנת 2006 ומלמדת בבית בנימיני בתל אביב, מאז 2011. בעלת תואר שני בפילוסופיה ואמנות מאוניברסיטת תל אביב. הציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובארצות הברית, זוכת פרס אריקה ולודוויג ג'סלסון, פרס בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים עבור הצטיינות בלימודים ופרס בלומנטל לקדרות.
