אמפורות / נועם דובר ומיכל צדרבאום

אוצרת: שלומית באומן

פתיחה: שישי 9.4.21, 10:00 – 14:00

שיח גלריה מקוון: ראשון, 9.5.21 בשעה 19:30, להרשמה

נעילה: שבת 5.6.21, 14:00

אַמְפוֹרוֹת ("קַנְקַנִּים" – על פי האקדמיה ללשון עברית), מכלים ששמשו ככלי האחסון החל מהמאה ה-10 לפנה"ס, והיו נפוצות בקרב עמי אגן הים התיכון. האמפורות הן ה"ארגזים" או אולי אפילו ה"מכולות" של העת העתיקה. לעיתים, האמפורות היו נקשרות בצרורות כאשכול לצרכי הובלה, אותו היו מעמיסים על בהמת או ספינת משא.  אמפורות – כארגזי אחסון – נשאו בתוכן יין, תבואה, דגים מיובשים, שמן זית, חפצים שונים, חומרי גלם וכדומה. חומרי הגלם, המזון והסחורות שהגיעו בתוך אמפורות לנמלים ולריכוזי אוכלוסייה שונים, חולקו לעיתים למנות קטנות במכלים מזכוכית. אולם, בנוסף לסחורות שונות שמילאו אותן, האמפורות נושאות עמן עד ימינו מסלולי מסחר ונתיבי נדידה, תרבות ענפה, ועולם צורני עשיר.

מתוך האמפורות מהדהד זמן, מהדהדות גם ספינות טרופות, ופרגמנטים בדמות חרסים ושברי זכוכית, שכמו רוחות רפאים נושפים בעורפנו ומספרים לנו סיפור על העבר ובהכרח גם על ההווה. האמפורות היו עשויות בעיקר מחומרים קרמיים, ועשייתן דרשה מומחיות ברמה גבוהה בשיטות עבודה ליצירת צורות יפיפיות, כמו גם בשליטה טכנולוגית בעבודה בחומר.

האמפורות תועדו לראשונה על ידי הארכיאולוג הגרמני היינריך דרסל Heinrich Dressel) ), בסוף המאה ה-19, בטבלה ע"פ צורה, ציר זמן ומקור גיאוגרפי^[1]. הטבלה של דרסל הפכה עבור נועם דובר ומיכל צדרבאום למקור השראה, לרפרנס צורני ולדיאלוג בין ארכיאולוגי לעכשווי.

בהקשר המקומי, הישוב עין איילה בו נמצא הסטודיו של דובר וצדרבאום, שוכן סמוך לאחת מסדנאות הזכוכית הגדולות שנמצאו בישראל משלהי האימפריה הרומית (ממוקמת למרגלות הר הכרמל). טכנולוגיה זו של התכת חול והפיכתו לזכוכית הגיעה לישראל ככול הנראה מהתרבות הפיניקית ששכנה ברצועת החוף מלטקיה שבסוריה ועד אשקלון שבישראל העתיקה. הקרבה הגיאוגרפית בין מיקום הסטודיו של דובר וצדרבאום לבין המרכז העתיק לייצור זכוכית מציתה את הדמיון, כמו גם הניגוד שבעבודה בבוץ רך, לנוכח גושי הזכוכית הענקיים שנותרו כעדות לכבשנים ענקיים שהפכו בעת העתיקה חול לזכוכית רותחת. אגב מיקומה של סדנה זו, חולות עכו העשירים בקוורץ נחשבו בעת העתיקה כמשובחים להכנת זכוכית. ולמרות מרחק השנים – נשמרת אצל דובר וצדרבאום תחושה של קשר טרי, של אחוות יוצרים, של הקשבה ולמידה מידע קדום. לפיכך, המהלך של היוצרים טעון היסטורית אך איננו לכוד ברומנטיקה דביקה או בקסם השחזור. זהו מהלך המוטען במקצועיות, צניעות והקשבה לחומר, תוך כדי מודעות למסורות מצד אחד ומודעות לתמורות של השפה העכשווית מצד שני.

משב רוח רענן מזכוכית

דובר וצדרבאום מבססים את עבודתם על המפגש המרתק בין עיצוב לקראפט ועל 'ארגז כלים' בעל יכולת רחבה מאוד, הנעה על הציר שבין התנסות ממשית המביאה למומחיות חומרית עמוקה, לבין שליטה טכנולוגית וירטואוזית. הם משתמשים בכלים טכנולוגיים מסורתיים וחדשניים כאחד, ומפתחים תוך כדי התנסות שיטות עבודה ייחודיות הנובעות מחקירה וסקרנות המאפשרות להם לשלוט בבלתי נשלט ולפתח שפה צורנית חדשה.

הזכוכית היא חומר קשוח במובנים רבים: היא קשה לשליטה, היא מתרככת בחום ומתגבשת בקירור מבוקר בחלון הזדמנויות מוגדר מראש, היא מתמסרת רק בתנאים מאוד מסוימים לאורך כל תהליך העבודה עמה, ולא – תִּגְמול ליוצרים בהתנפצות, קריסה וסדיקה.

בנוסף, באופן מובנה מביאה עמה הזכוכית ברק ובוהק, ומסורת ענפה של קישוטיות מתקתקה. לפיכך, דובר וצדרבאום, לוקחים על עצמם משימה קשה מאין כמוה, כמו פעולת גרילה בשדה מוקשים חומרי ומטפורי, ומזקקים עשייה חכמה בתנועה חופשית, במפגש בין שיטות ידניות וטכנולוגיות חדשות (בין Low-tech ו-High-tech), בין עבודה מסורתית בזכוכית ובין כלים דיגיטליים והדפסה תלת ממדית.

העבודות המוצגות בתערוכה, מייצגות מעין סיכום ביניים של תהליך ממושך של חקירה, המצליח לחמוק מן המהמורות שבדרך, והופך לגוף עבודות בשל ומרגש. עבודות אלו אינן מספרות לנו על אין ספור תהליכים שלא צלחו, ועל ניסיונות שהסתיימו במבוי סתום. היופי שלהן משדר קלילות חסרת מאמץ, כמו משב רוח רענן מזכוכית המזמין את הצופה להתמסר אליהן, ולפענח אותן.

חפצים הם ייצוגים של דמיונות היברידיים

האמפורות של נועם דובר ומיכל צדרבאום נמצאות בגבול שבין הנראה לשקוף, כמו היו רוחות של מכלים העשויים משקיפות ועד שקיפות ענברית. הן מחולקות לשתי סדרות שכל אחת מהן מפרשת באופן שונה את המושג "אמפורה", הן מבחינה צורנית והן מבחינה טכנולוגית. שתי הסדרות הן בעלות נוכחות המתכתבת עם עולם קדום אך בה בעת אוחזת בשיח צורני חדש המבקש לבחון את עצמו שוב ושוב כמו גם את הימצאותו על רצף של מקום וזמן. 

צורתן של אמפורות זכוכית מהסדרה הראשונה מזכירה מבני זכוכית ספק תמירים ספק מתמסמסים, בעלת שפה של נפח טקסטילי תלת ממדי, כבגד מקומט שמנסה למצוא את מקומו על הגוף או כצורה המבקשת לבחון את עצמה על הציר שבין מתח צורני לבין קריסה חומרית.

הסדרה השנייה מבוססת על סוג של הכלאה בין אמפורות שונות, שצורתן המקורית מבוססת על האמפורות מהטבלה של דרסל (Dressel). אמפורות אלו התמזגו זו בזו והפכו לצורה אחת, עליה ניכרים המקורות של הצורות הנפרדות, אך בה בעת גם הכלאה היוצרת שפה צורנית חדשה, מעין דה-קונסטרוקטיביזם שביר הבוחן את הקשר לצורת האמפורה ההיסטורית לבין זו החדשה שפורקה והורכבה מחדש.

העבודות בתערוכה בוחנות את שקיפותן ואת הצבעוניות הפוטנציאלית הטמונה בהן. בחינה זו מאפשרת לצופה – כמו סוג של "קו אפס" – להרהר מחדש על מושגים כמו "נוכחות", "מיכל", "שפה", "פנים וחוץ", "חומר" ו-"סיפור". דווקא שקיפות מינימלית זו, מעלה את סף הרגישות של הצופה ומחדדת בלי משים את חושיו.

  ^[1]היינריך דרסל,Heinrich Dressel) ) , בספרו:Corpus Inscriptionum Latinarum, band XV, Berlin 1899 , קטלג לראשונה טבלת צורות ומאפיינים של אמפורות בייחוד מאזור רומא, (בין 150 לפנה"ס ועד למאה ה-3 אחרי הספירה). עד סוף המאה ה-19, נמצאו מעט אמפורות ואלו שנמצאו לא היו מתוארכות. דרסל נחשב לחלוץ במחקר הארכיאולוגי של אמפורות, ועד היום משמשת הטבלה שלו כבסיס למחקר צורני, גיאוגרפי והיסטורי של אמפורות שנמצאו באזורים שונים באגן הים התיכון (חופי המזרח התיכון, דרום אירופה וצפון אפריקה).