יחד לחוד – אתי גורן ורעיה שטרן

אוצרת: עינב ברנס אליאסוב

פתיחה: חמישי, 16/07/20, 19:30

נעילה: שבת, 29/08/20  , 14:00

שיח גלריה: שישי 28/8/20, יתקיים בארבעה סבבים בין 10:00-13:00, יש להירשם מראש

אתי גורן ורעיה שטרן הן שתי קדריות אשר נפגשו לראשונה בשנת 1985  בתל אביב. הפגישה שהתקיימה סביב תיקון תנור גז התפתחה למערכת יחסים ייחודית הקושרת בין חברות רבת שנים ואהבה משותפת לחומר ולקדרות.

גורן היא קדרית שיוצרת כלים לשימוש, תוך הענקת חשיבות רבה לשימוש נוח ונעים ויהפוך את  חווית האוכל או השתייה למעיין ״חגיגה״ קטנה. כפילוסופיה ודרך חיים גורן אוהבת להכין את כל החומרים שלה בעצמה, היא מעריכה את תחושת האי תלות שזה מאפשר וגם מעמיקה תוך כדי כך את המחקר החומרי הבלתי פוסק. החומרים לדבריה "מגלים לי סודות והפתעות".

בילדותה ליד הבית הייתה אורוות חמורים אתם הייתה משחקת. דימוי החמור מלווה את גורן לאורך השנים והיא רואה בו אהבת ילדות ראשונה. שנים אחר כך היא התחברה שוב לחמורים דרך ציוריו של נחום גוטמן. גורן נותנת לחמורים ל"טפס" על הכוסות שלה, להתיישב שם והופכת אותם ליצירה עצמה.

שטרן רואה את עצמה כקדרית כלי אוכל. כלי העבודה שלה הם האובניים והמקצב הסיבובי סוחף אותה כולה. היא יוצרת צורות מינימליסטיות בעלות קוים נקיים המאפשרים לפני השטח לחשוף את תנועת אצבעותיה העובדות על הכלי. בעבודתה היא ממעיטה להשתמש בכלי עבודה זאת כדי להעצים את עקבות הידיים ועסוקה בפיתוח צבעוניות הכלים המושפעים מהטבע בילדותה בקיבוץ שדות ים.

עוד בלימודיה באוסטרליה שטרן התמחתה בשריפות עם אש חיה, היא מתמסרת לתהליך, לייחודיות של כל כלי, למקריות, ללמידה מכל שריפה, להבנות ולתובנות, מהצבעוניות המושפעת מהלהבות על החומר ומהדיאלוג של הכלים בינם לבין עצמם. שטרן התמחתה עם השנים ב'לאסטר ערבי', טכניקה שפותחה במצרים במאה התשיעית. טכניקת עיטור ושריפה זו מבוססת על פיגמנט המייצר בוהק המשתנה בהתאם לזווית ולמרחק ההתבוננות. הטכניקה, היופי והתוצאות החד פעמיות שואבות ומחברות את שטרן עם המזרח התיכון בו היא יוצרת. האימפרוביזציה הבלתי פוסקת והמחקר החומרי מייצרים אצל שטרן שפה  קדרית ייחודית של התכוונות ומקריות.

התערוכה "ביחד לחוד" מבקשת לגעת בקשר הייחודי שנרקם בין שתי נשים, קדריות מחוננות אשר יוצרות וחיות זאת לצד זאת במעיין "קיבוץ קטן" משלהן בדרום תל אביב ומצליחות כל אחת בנפרד לפתח שפה קרמית ייחודית משלה. מערכת היחסים החברית והמקצועית שהתפתחה לאורך השנים הביא אותן לרכישת בית משותף והקמת סטודיו המאפשר לכל אחת מהן לקיים את עבודתה וחייה תוך שמירה על מרחב מחיה אישי והתחשבות.