רקוויאם לחרסה

משתתפים: נחמיה עזז, פנינה זמיר עמיר, עומרי פישר ובר מוסן לוי, חרסה, שני בלגה, סתיו חבצלת, נוגה תורן, רעות בר קנא

אוצרת: שלומית באומן

פתיחה: חמישי, 12/03/20, 19:30

נעילה: שבת, 11/07/20  , 14:00

שיח גלריה: שישי, 26/06/20, 11:30 *לאור המגבלות יש להירשם מראש

התערוכה 'רקוויאם לחרסה' היא מעיין מחווה לתעשייה שלמה – תעשייה יוצרת תרבות – שפעלה בישראל ומנתה בתחום הקרמיקה בין שנות ה-50 לשנות ה-70 של המאה הקודמת כ-15 מפעלים שונים.

'תעשיה יוצרת תרבות' מתייחסת לסך כול התעשיות שתורמות לגיבוש הזהות והתרבות של מקום. החל משלהי שנות ה-30 של המאה ה-20, הוקמו מפעלי קרמיקה מתוך מודעות כי הקמתם היא חלק הכרחי מהבניית הזהות המקומית, ואכן עד שנות ה-80 של המאה ה-20, נתפשו תוצריהם של מפעלי הקרמיקה השונים (ביניהם: לפיד, נעמן, ברור חייל, פלקרמיק, קדר, קרנת ועוד רבים אחרים) כמשקפים את התרבות המקומית המתפתחת. בשנות ה-90, ובהיעדר הגנה על תעשייה זו מפני תוצאות הגלובליזציה – נסגרו המפעלים זה אחרי זה, והנדל"ן עליו ישבו הפך לבעל ערך כלכלי גבוה יותר מהמפעל ותוצריו. במאי 2019 נסגר מפעל חרסה ופס הייצור שלו עבר באופן סופי לטורקיה. זהו למעשה המסמר האחרון של תהליך שהחל בשנות ה-90 של המאה הקודמת, אז נסגרו זה אחר זה מפעלי הקרמיקה 'לפיד' ו'נעמן'.

המדינה שבראשית דרכה עודדה ייצור מקומי – ויתרה על התעשייה הזו כנכס תרבותי, והקשיים הכלכליים שהפכו לקרב הישרדות גרמו לקיפאון בפיתוח דגמים חדשים שיתאימו לרוח התקופה. כך נהפכו המפעלים לנטל כלכלי ותוצריהם – למיושנים ולא רלוונטיים. תוצרי תעשיית הקרמיקה הישראלית, פיתחו שפה ייחודית משלהם שהתבססה במקרים רבים על הפניית עורף לעידון האירופאי. עולם הצורות של כלים אלו התבסס ברובו על שפה גיאומטרית (מודרניסטית) – לעיתים מגושמת יש לומר אל מלאת חן, אשר עליהם מצוירים עיטורים המבוססים על נופי וצבעי המקום.  מפעל חרסה שנסגר לפני מספר חודשים, היווה דוגמה ייחודית ומעניינת מאוד לקשר שבין פס ייצור המוני לבין יצירות אמנותיות שנעשו במקביל ב'מחלקה לקרמיקה אמנותית' של המפעל.

בשנת 1955, שנים ספורות אחרי הקמת המפעל, הקים נחמיה עזז בחרסה מחלקה לקרמיקה אמנותית[1]. המחלקה פעלה כ-10 שנים והייתה לה הצלחה אדירה בכמה מישורים: המחלקה ייצרה גוף עבודות מקורי, הצליחה מאוד מבחינה מסחרית בישראל הצעירה ובחו"ל, הרחיבה את מעגל המשרות עבור נשים בעיקר בבאר שבע והסביבה, ואפשרה לעשרות נשים להתמחות בציור על קרמיקה. העיקרון של עזז היה פשוט: הכלים הסניטריים נכנסים לתנור על גבי עגלות מיוחדות והם תופסים נפח מסוים. עזז הציע למפעל להשתמש ב"חללים" שבין הכלים הסניטריים, כלומר ברווחים שבין האסלות והכיורים – כך ישתלבו הכלים האמנותיים בכלים הסניטריים על העגלות, ויישרפו ללא השקעה נוספת.

ה'מחלקה לקרמיקה אמנותית' פעלה במשך כ-10 שנים. ב-5 השנים הראשונות הקים וניהל את המחלקה נחמיה עזז. ב-5 השנים הנוספות ניהלה את המחלקה מבחינה אמנותית פנינה זמיר עמיר. למרות פרק הזמן הקצר יחסית בו פעלה – למחלקה לקרמיקה אמנותית בחרסה היה משקל סגולי משמעותי מאוד מבחינה תרבותית. כמו כן, המודל של שיתוף פעולה בין אמנים לבין תעשייה, שרווח באירופה עד היום – פעל בחרסה באופן מוצלח ביותר, וסגירת המחלקה כפי שמעיד עזז לא נבעה מכישלון כלכלי אלא מסכסוכים פוליטיים פנימיים במפעל והיעדר הגנה מצד כור – בעלי המפעל.

התערוכה 'רקוויאם לחרסה' מציפה שאלות הקשורות ליחסים בין תעשייה לאמנות בעידן הפוסט תעשייתי, בו הקריסה של תעשיות מקומיות יוצרות תרבות – הושלמה למעשה. האם הייתה אפשרות ליצור המשכיות רלוונטית הן מבחינה כלכלית, והן מבחינה תרבותית באמצעות אמצעי ייצור חדישים לסימביוזה המעניינת שבין האמנות לפס הייצור?

בתערוכה מוצגות עבודות קרמיקה של נחמיה עזז ופנינה זמיר עמיר מאוסף אבי הדר, לצד מיצב של כלים סניטריים שנעשה על ידי עומרי פישר (מעצב תעשייתי) ובר מוסן לוי (אדריכלית). המיצב של פישר ומוסן לוי חושף את הפואטיקה של האובייקטים הסניטריים לצד ביקורת על היעלמותם מהספירה המקומית.

בנוסף מוצגים בתערוכה צילומים היסטוריים מ'המחלקה לקרמיקה אמנותית' שפעלה בחרסה בשנות ה-60. לצד הצילומים ההיסטוריים, מוצגים צילומים מפס הייצור של חרסה מהשנים האחרונות שנעשו על ידי סטודנטים מקורס טכנולוגיה, במהלך סיור מפעלים שנערך כול שנה במסגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT-המכון הטכנולוגי בחולון.

[1] להרחבה, ראו ראיון שערכה אביבה לימון עם נחמיה עזז, בספר 'חומר כשפה – שפה כחומר' (עריכה: שלומית באומן), בהוצאת בית בנימיני

הצילומים ההיסטוריים באדיבות משפחת עזז

העבודות של נחמיה עזז באדיבות אוסף אבינועם הדר

צילומי פס הייצור של חרסה מתוך סיור מפעלים, הנערך כול שנה בקורס טכנולוגיה של המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון

צילום וידאו: שני בלגה, ריסוס גלזורה על אסלה במפעל חרסה.