רוח קדים נושבת מהכדים. זיכרון החושף שכבה אחרי שכבה עומק ההיסטורי של כדים יווניים עתיקים. ציורים של כדים הבוחנים את השאלה מהם ציורי הכדים המשקפים את רוח התקופה של ימינו? כדי ההיסטוריה של ההווה? של זהות, לאום ומגדר?
ליאב מזרחי מצייר כדים. הוא יוצר כדים חולם כדים נכנס אליהם ויוצא מהם בדרכים שונות ומשונות.
הוא מצייר על נייר אך מתכתב באופן אובססיבי עם הכד כסוג של קנבס נוסף, ובוחן את המתח שבין ייצוג של כד לזה הממשי. הוא נכנס לחלל של בית בנימיני (בית של כדים בעצמו) וחוקר את מערכת היחסים שלו עם הכד כישות עצמאית, כחלל, כרחם, כגוף, כעולם, כפרגמנט, כשביר, כארכיטיפ המלווה את התרבות האנושית משחר ההיסטוריה.
הכול התחיל מזיכרון ילדות מעומעם של כד גדול בגינה הביתית שנשבר. כד עליו רצדו צלליות שחורות של גמלים, עצי דקל וכדומה. כאילו התאמץ הכד לחבר קו מכונן בין הייצוגים המצוירים עליו לסיפור אוריינטליסטי על מקומיות.
'רוח קדים' מבשרת את בואו של הלך רוח מהביל, של ציפייה למשהו שעוד רגע יקרה, של התבוננות פנימית של ליאב לתוך עצמו. שהרי גם שמו הוא כמו שמה של הרוח – 'מזרחי'. ליאב מצייר כדים, מקדר אותם מתוך מוחו. הוא גם הכד בעצמו, הוא גם מספר את סיפורו והוא גם תחולתו.
הציורים של ליאב עוסקים במיכל, במציאות פנימית, במוות ובהתחדשות. לעיתים הכד הוא איבר בגוף, לעיתים הוא חלק מהנוף, לעיתים הוא כיסוי ראש. ציורי הכדים מתכתבים עם המציאות הישראלית הכואבת, עם שאלות עמוקות של זהות אישית, לאומית ומגדרית.
עבודות
הציורים של ליאב פשוטים ונקיים. הם מתמסרים לקו ולכתם. הם שואלים שאלות קטנות וגדולות על ציור ועל הקיום שלנו כאן ועכשיו. הם מתייחסים ליומיום, לתחושה פנימית המתבטאת בתוך ומחוץ לכדים. הם מתכתבים עם תולדות האמנות והקראפט, עם היומיום והנשגב.
אלו ציורים הבוחנים שאלות של פנים וחוץ, מילוי והתרוקנות. הכדים מתמלאים ומתרוקנים מתכולתם, מתפקעים ומפזרים לכול עבר שכבות של מציאות: מצד אחד אגרטל עם פרח היביסקוס ומצד שני גוף מצטנף או מתמסר, גברי או נשי.
מרבית הציורים בתערוכה הם שילוב של צבעי מים ורישום קווי המעבירים תחושה של ציור מהיר, קליל ויצרי בגודל של בלוק ציור. אולם חלק מהציורים מונומנטליים בגודלם ומזמינים את הצופה למצוא מסתור ממשי בתוך כד או להישפך מתוכו.
בתערוכה סדרה של ציורים המבוססים על תצלומי עצורים מעזה ומשטחי יהודה ושומרון. לעומת הייצוג הרזה וקווי של דמויות החיילים הישראליים והעצורים הפלסטיניים, הכדים שעל ראשי העצורים צבעוניים ואוריינטליסטים.
אחת העבודות המרכזיות בתערוכה היא וידאו ובו ליאב – הממוקם בתוך כד גדול אותו הוא מצייר – מכסה את גופו באובססיביות בציור של גרעיני חמנייה. גרעיני החמנייה המייצגים תרבות ישראלית עממית, מתכתבים עם העבודה של איי ויי ויי שייצר כמויות אדירות של גרעיני חמנייה מפורצלן, כמחאה על ההשלכות הקשות והמורכבות של השלטון הקומוניסטי בסין. ליאב מצייר גרעיני חמנייה על גופו כאורנמנט דחוס המגן ומשתלט עליו בעת ובעונה אחת, כרוצה להשתייך ולהתבדל. הוא הופך את עצמו לתכולת הכד, לאובייקט, לזרע ולווגינה. גרעיני החמנייה, כמו משתלטים לאט לאט על הגוף, והופכים אותו למקושט ופצוע, כיוצר טרנספורמציה בין פנטזיה למציאות ובין האישי לחברתי.
שבר
רוח קדים (בערבית: خمسين. בתעתיק מערבית: ח'מסין) מבשרת יום שרב, תעתועי ראייה, מציאות מדומיינת (פאטה מורגנה). נראה כי ליאב מנסה להגן על עצמו בעזרת הכד מנזקי הרוח השרבית. הכד מחזיר לו הגנה באמצעות רבדים היסטוריים עמוקים, רחם והכלה, כוח ושבירות.
הכד משמש כמעטפת – כמו סוג של גולם – המאפשרת השתנות מגוונת של מופעים בקשת של זהויות, בתוך עולם פנימי מוגן.
הכדים של ליאב חזקים, בועטים ומתריסים. הם מחליפים תפקידים, הם מסמנים ומסומנים, הם קטנים ועדינים וגדולים וגסים.
הם הכללי והפרטי, הם גם המוות וגם ההתחדשות. הם השלם והשבור.
לעיתים הכד מספר סיפור שלם, ולעיתים הוא סוג של רמז, כמו חתיכה מכד שבור.
