[imagebrowser id=188]

מאת מיכל אלון
המאמר לקוח מ- C°1280 כתב עת לאמנות הקרמיקה, גיליון 19, קיץ 2009. עורך אורח: חגי שגב. בהוצאת אגודת אמני קרמיקה בישראל

חנה חר"ג-צונץ: חלוצת אמני הקרמיקה

אמנית קרמיקה

אמי, חנה חר"ג-צונץ, הייתה אמנית קרמיקה משכמה ומעלה, אבל לא רק. היא הייתה אישיות יוצאת דופן, שהשאירה את רישומה על כל מי שפגש בה בחייה הארוכים והמלאים עניין. סקרנית כילדה גם בגיל תשעים, ותמיד מתעניינת בכל מי ומה שסובב אותה.

שוליית הקרמיקאי

חנה נולדה בשנת 1915 בהמבורג שבגרמניה למשפחה דתית-ציונית פעילה. כשעלתה המפלגה הנאצית לשלטון, נאלצה חנה לוותר על כוונתה ללמוד רפואה, ולקראת העלייה ארצה הקימה עם כמה חברים קואופרטיב שהיה אמור לספק שירותי עיצוב פנים בארץ ישראל. כל חבר בקואופרטיב למד אומנות אחת, והיא הייתה אמורה לרכז את כולם, כך שהתכוונה ללמוד מעט מכל דבר. בשנים 1934‑1935 כבר לא יכלה, כיהודייה, להתקבל ללימודים בשום מוסד מסודר, אבל התאפשר לה לעבוד בסדנאות של בית הספר לאומנויות ריימן בברלין. כשגם לימודים אלה נעשו בלתי אפשריים, ביקשה להיות שוליה של אורגת שהעריכה. המקום כבר היה תפוס, והגברת הפנתה את חנה לבנה הקרמיקאי, זיגפריד מולר, שמא תוכל להתקבל כשוליה אצלו. חנה למדה אצלו ונשבתה בקסמי הקרמיקה. באותה תקופה למדה גם ניצוח וניהול מקהלות. משנהיה מסוכן למורה להעסיק שוליה יהודיה, הצליחה ללמוד עוד תקופה קצרה בשטוטגרט, אצל גוּדרוּן שֶנק, ולאחר מכן, בהמלצת זיגפריד מולר, נסעה ללמוד בבית הספר לקרמיקה בטֶפליץ-שונאו בחבל הסוּדטים שבצ'כוסלובקיה. באזור זה הייתה תעשייה מפותחת של קרמיקה, וחנה ביקשה ללמוד טכנולוגיה וטכניקות ייצור תעשייתיות. בחופשות עבדה במפעלי הקרמיקה שבאזור, וכהכנה לקראת עלייתה ארצה השתלמה ביציקות, בתבניות גבס, בהפעלת תנורים ובעיצוב לתעשייה, שכן ידעה שאין תעשייה קרמית בארץ.

קרמיקה בירושלים ובבית ג'אלה

כשפלשו הגרמנים לחבל הסודטים, עברה לפראג, ושם חייתה עד שנכנסו הגרמנים. באוגוסט 1939, ברכבת האחרונה שחצתה את אירופה דרך גרמניה ערב המלחמה, יצאה לאנגליה. מיד עם הגיעה ללונדון פגשה באקראי ידיד מהתנועה הציונית והוא ביקש ממנה להקים ולנהל מוסד לילדים שפונו באותה עת מגרמניה, בארמון נטוש בוויילס. חנה נשארה שם קרוב לשנה, עד שחלתה, ובשנת 1940 עלתה ארצה.

עם בואה ארצה התברר לה שכל ציוד הסטודיו ששלחה כמטען אבד אי-שם בדרך, ובשנת 1941 החלה לעבוד בסטודיו של הדוויג גרוסמן בירושלים. במקביל לימדה בבית הספר של הגב' קאלן, שהיה מיועד לילדים ממשפחות מצוקה. ימיה בבית הספר היו זכורים לה תמיד כתקופה מרתקת. באותם ימים גם סייעה להקים מפעל קרמיקה לקנקנים וספלוני קפה בבית ג'אלה, שם עבדה בחברת קדרים מקומיים. ידידות אמיצה נקשרה בינה ובין בעל המפעל, ומשהתאפשר לה לשוב ולבקר שם בשנת 1967, מיהרה לעשות כן והידידות נמשכה עד מותו של האיש.

עבודה במפעל קרמיקה

משהוצעה לה עבודה במפעל קרמיקה שעמד לקום בחיפה, עברה לשם. בשנות מלחמת העולם השנייה נפסק כל הייבוא של מוצרי הקרמיקה לפלשתינה, והיה צורך לספק את הביקוש. במפעל עבדה בייצור כלים, אבל הייתה אחראית גם לתחום הטכנולוגיה בו. בשלב מסוים התעורר הצורך לייצר צינורות ביוב, וחנה הרכיבה אבנית (Stoneware) מערבוב חומר שנכרה בעבר הירדן המזרחי יחד עם חומר מוצא, ולזיגוג השתמשה בחומר מוצא עצמו. זו הייתה הפעם הראשונה שבארץ נעשה שימוש כלשהו באבנית.

סטודיו לקרמיקה

לאחר שעזבה את עבודתה במפעל, הייתה מעורבת בהקמתם של כמה מפעלי קרמיקה, כשעיקר תרומתה בהתאמת חומרים ובהקמת מחלקות לעיטור ולזיגוג. במקביל לכל אלה הקימה גם סטודיו לעצמה, ובו יצרה עבודות קדרות ייחודיות וכן עבודות אדריכליות בהזמנה. כל אותה תקופה לימדה במסגרות שונות. בשנים 1945‑1946, משהחלה הסוכנות היהודית לארגן תערוכות ברחבי העולם לקידום האומנות הישראלית, השתתפה גם בהן.

משהחלה מלחמת העצמאות נענתה לפנייתו של ד"ר מייכלסון מבית החולים רמב"ם בחיפה ועבדה עם פצועי צה"ל שהתעוורו. היא מצאה בכך הרבה עניין וסיפוק, ובמקביל עבדה גם במוסד לעיוורים בקריית חיים.

חומר קרמי מקומי

אמני הקרמיקה המעטים שהיו בארץ באותן שנים שאפו להניח יסודות לקרמיקה ה"צומחת" מן הארץ ומהאזור. כך, גם כשנפתחו שוב הדרכים והיה אפשר לייבא חומר תוצאת חוץ, שהיה נוח לעבודה הרבה יותר מזה המקומי, הן התעקשו לעבוד בחומרים שמצאו כאן. מעולם לא ראיתי את חנה מוציאה חומר מוכן מן האריזה. היא ואורי בעלה, שהיה שותף נאמן ופעיל בחייה ובעבודתה, היו נוסעים ברחבי הארץ לאסוף חומרי גלם, וגם גאולוגים שהכירו אותה נהגו לשלוח לה דוגמאות של חרסיות שונות כדי שתנסה אותן.

טרה-סיגילטה (Terra Sigilata)

ממצאים ארכאולוגיים נבטיים, יווניים ואטרוסקיים חשפו אותה לסוד הטרה-סיגילטה (Terra Sigilata), ושנים רבות היא השקיעה בניסיון לפענח את מה שנחשב עד אז לחידה – ממה וכיצד מפיקים את החיפוי העדין, המבריק למחצה, שאיננו זיגוג. בסופו של דבר הגיעה להישגים נפלאים בתחום זה ונודעה בהם בארץ ובעולם. בין היתר הוזמנה לחלוק את ממצאיה עם חוקרים במוסדות מחקר באיטליה ובגרמניה. השימוש בטרה-סיגילטה הדגיש את מושלמות הצורות של עבודותיה.

הוראת עיצוב וקרמיקה

חנה לימדה עשרות שנים ואהבה את ההוראה מאוד, כמו שיעידו המוני תלמידיה לשעבר. היא לימדה שנים רבות בסמינר הקיבוצים באורנים, בפקולטה לעיצוב תעשייתי בטכניון ולאחר מכן באוניברסיטת חיפה. במקביל לימדה בסטודיו שלה חוגים לחובבים וקורסי טכנולוגיה לקרמיקאים מקצועיים. בין היתר למדו אצלה רינה פלג, מוניקה הדרי, מירה שדות, יעל עצמוני ועוד רבים וטובים שיסלחו לי על שלא הזכרתי את שמם.

עבודות פיסול וקרמיקה

ובכל אותו הזמן שקדה על עבודותיה שלה – צורות אצילות,זורמות ונקיות שמקורן בעבודת האבניים. פעם אמרה לי שאל הכלים שהיא יוצרת היא מתייחסת כאל פיסול מינימליסטי ביותר. בתחילת שנות השבעים הייתה מאמני הקרמיקה הזרים הבודדים שהוזמנו להציג ביפן, והציגה שם שתי תערוכות יחיד. אמן הקרמיקה והמבקר הידוע פוג'יו קויאמה השווה את קווי המתאר של עבודותיה לקליגרפיה יפנית. מלבד השימוש המיוחד בחיפוי טרה-סיגילטה פיתחה זיגוגים מיוחדים והשתמשה גם בהם לעתים.

תערוכות קרמיקה

חנה הציגה תערוכות יחיד בארץ ובעולם, השתתפה בעשרות תערוכות קבוצתיות ועבודותיה נמצאות באוספים של מוזאונים ברחבי העולם. תערוכת היחיד הראשונה שלה הייתה בבית וילפריד שבקיבוץ הזורע בשנת 1959, והאחרונה בחגיגות חמישים שנה לישראל, בשנת 1998, במוזיאון הֶטיינס (Hetjens) בדיסלדורף, גרמניה. בתערוכה זו הוצגו עבודותיה בחלל אחד יחד עם עבודותיה של ורדה יתום, שבתחילת דרכה למדה אצל חנה. הצירוף היה מפתיע ומוצלח במיוחד.

ביתם של חנה ואורי היה אבן שואבת לכל מי שהגיע לחיפה ונגע באופן כלשהו באמנות ובתרבות – אמנים פלסטיים, סופרים ואנשי רוח מכל רחבי העולם. היא לא הייתה אספנית במובן המקובל, אבל עבודותיהם של מיטב אמני הקרמיקה בעולם וכן עבודות של תלמידיה הרבים מילאו את הבית, שכן הם נהגו להחליף ביניהם מתנות.

 מיכל אלון – בתה של חנה צונץ, אמנית קרמיקה, חיה ויוצרת במושב הדר-עם

"אני מאמין שלכלים קרמיים שימושיים כמו גם לאובייקטים קרמיים לא שימושיים ישנה אמירה עכשווית. הם השתקפות של המוסכמות החברתיות, אורח החיים והריטואלים שלנו" (מייקל גירטסן)

אמן, מעצב ואיש קראפט. מייקל גירטסין עונה לשלוש ההגדרות, פועל בשלושה שדות עשייה ומטשטש את הגבולות ביניהם. האובייקטים הפיסוליים ההיברידים שהוא יוצר הינם השתקפות חומרית של המפגש בין אמנות, עיצוב וקראפט.

גירטסן, יליד דנמרק (1966), החל את דרכו המקצועית בשנות ה-80 כמתלמד בסטודיו לקרמיקה ומשם המשיך ללימודים בבית הספר הדני לעיצוב בקופנהגן, Danmarks Designskole. בשנים אלה פיתח מיומנות גבוהה בעבודת אבניים ובמקביל למד את יסודות הפיסול והעיצוב. כיום הוא אחד מאמני הקרמיקה המובילים בדנמרק ועבודותיו מוצגות במקומות רבים ברחבי העולם, בהם מוזיאון ויקטוריה ואלפרד בלונדון והמוזיאון לאמנות ועיצוב בניו יורק.

"נקודת המפגש בין פריטים שימושיים לבין פיסול הוא הדבר שמעניין אותי" (מייקל גירטסן)

לאחר סיום לימודיו היה זה אך טבעי מצד גירטסן להתמקד במדיום הקרמי, ובמהרה החל לפתח שפה צורנית משלו ששורשיה טמונים במלאכת הקדרות המסורתית מחד ובלימודי העיצוב והפיסול מאידך. עבודותיו הראשונות החלו כצורות גיאומטריות בסיסיות שכוירו על האבניים (צילינדרים וצלחות), נחתכו וחוברו מחדש ליצירת אובייקטים פיסוליים שהתאפיינו בצבעי זיגוג מונוכרומטים. הזיגוג האחיד ופני השטח נטולי הטקסטורות הקנו לאובייקטים אופי "ניטרלי", "נקי" ועם זאת פואטי. אופי העבודות מיצב אותן במקום ביניים על הסקאלה שבין שדה העיצוב לבין שדה הקראפט. מיקום זה הפך לטריטוריה בה המשיך גרטסן ליצור ולחקור.

"כל הדברים נעים, כולם רצים, כולם משתנים במהירות. פרופיל לעולם אינו חסר תנועה מול עינינו, אלא הוא מופיע ונעלם שוב ושוב" (מתוך המניפסט הטכני של הציור הפוטוריסטי)

פסליו של גירטסן הפכו למורכבים יותר ויותר עם הזמן. לעיתים חיבר מעל עשרה חלקים שנעשו על האבניים ונחתכו לכדי אובייקט אחד, שלמרות היותו סטטי ניכרה בו תנועה. אופן חיבור החלקים העדינים לפסל אחד, נראה כמדמה דמות בתנועה מתוך סרט מאויר שלרגע הוקפא. מוטיב התנועה הפך למרכזי בעבודותיו ונתן להן נופח דינאמי ואנרגטי. האופי האנליטי של הקומפוזיציות יחד עם הצורה הדינאמית בשילוב פני השטח הצבעוניים – חלקים עד כדי תעשייתיים, מרמזים על השפעתו של האמן הפוטוריסטי האיטלקי אומברטו בוצ'וני על גירטסן. במקביל, מפשטות הצורות של האובייקטים והמראה החלק והניטראלי מהדהדת השפעתו של הצייר האיטלקי ג'ורג'יו מורנדי, צייר טבע דומם.

"עבודות הקרמיקה שלו גורמות לנו להסתכל ולשאוף למעלה. הן מפתיעות אותנו כמו מציאות מופלאות בשווקי פשפשים איכותיים" (אדמונד דה-ואל)

התייחסותו של גירטסן לחלל החלה עם הזמן לעבור תמורות. הוא התחיל להציב את עבודותיו במקומות חריגים ולא צפויים כמו פינות תקרה, על גבי קורות עץ גבוהות ומעל דלתות כניסה. גם אופן פיזור העבודות בחלל השתנה – במקום אובייקטים בודדים הוא החל לתלות צברים רנדומאליים של אובייקטים המרוכזים במקומות שונים בחלל, בין אם על הקירות ובין אם על התקרה. במקומות מסוימים צייר גירטסן צורות גיאומטריות פשוטות וצבעוניות על קירות חללים סגורים כמו גם חללים פתוחים ותלה את עבודותיו בתוכן ולידן. כך, נוצר משחק מודגש בין תלת לדו מימד שהוסיף רובד נוסף לעבודותיו.

בשנים האחרונות ניכר שינוי בצורת פסליו הקרמיים של גירטסן. הן הפכו לאורגניות יותר, הקצוות החדים התקהו, פלטת הצבעים השתנתה מעט והאובייקטים הפכו למעיין דמויות אמורפיות. על פני השטח החלקים נצבעו תבניות גיאומטריות צבעוניות שיצרו מתח בין צורה לאורנומנט וחידדו את הדינאמיות של האובייקט. בנוסף נראה כי עבודות מסוימות בהן מופיעים עיטורים גיאומטריים על פני השטח בצבעי כחול, שחור, אדום, מקיימות דיאלוג עם כלי פורצלן שעוטרו בדגמים סופרמטיסטים של הצייר הרוסי קזימיר מלביץ', והיוו חלק מהתעמולה הסובייטית במאה הקודמת. גם כאן, נוכחת התייחסות אינטלקטואלית של האמן המחברת בין אלמנטים בהיסטוריה של הקרמיקה לבין תולדות האמנות ובאה לידי ביטוי בעבודות פיסול קרמי עכשווי.

"פסליו של גירטסן צועדים בחלל כמו חייזרים שהגיעו מעולם צבעוני מקביל" (ג'ייסון ג'ייקס מתוך We come in peace)

השפעת הפופ ארט והמדע הבדיוני נהייתה דומיננטית יותר ויותר בעבודותיו האחרונות. אם בעבר העבודות היו אנליטיות, מדיטטביות ומעודנות יחסית, כעת, הן רגשיות, הומוריסטיות ומתקשרות יותר עם הצופה. בנוסף, כיום, הוסיף האמן לפלטת הצבעים שלו  זהב, כסף ופלאטינה (לאסטרים) לצביעת אלמנטים באובייקטים. צבעים אלה מייצרים מעין אפקט מראה, ואלמנטים צורניים אחרים על פני האובייקט כמו גם החלל, משתקפים על פני הפסלים ויוצרים עומק נוסף.

בתערוכת יחיד שהתקיימה ב-2011 בניו-יורק תחת הכותרת We Come In Peace הציג גירטסן עבודות מהשנים האחרונות להן קרא "מניפסט אקלקטי". במניפסט המוצע לצופה הוא מצליח באופן מרשים ליצור מפגש מורכב בין אלמנטים דקורטיביים לצורה פיסולית של אובייקט ממשי ובכך מצליח לטשטש את הגבולות שבין אמנות, עיצוב וקראפט.

מקורות
Apollonio, Umbro, (edited by), (1973). Futurist Manifestos, London: Thames and Hudson
De Waal, Edmund (2005). "Michael Geertsen’s Assemblages", Ceramics Art & Perception/ Technical, 60
Jacques, Jason (2011). Michael Geertsen: We Come In Peace, New York: Jason Jacques Gallery Press
McFadden, David. Michael Geertsen : Stepping Over the Lines, New York

מאת: שרה הקרט

המאמר לקוח מ-°1280, כתב עת לאמנות הקרמיקה, בהוצאת אגודת אמני הקרמיקה בישראל, גיליון 5, סתיו 2002. עורכת כתב העת: שרה הקרט

משה שק ז"ל נפטר בשנת 2011. המאמר נכתב בעודו בחיים, עת עסק ביצירה ובפיסול, כולל פיסול קרמי, במלוא המרץ.

משה שק הוא איכר שורשי בנפשו, לא משום שזה קרוב לחמישה עשורים הוא חי על אדמת קיבוצו (היה בין מייסדי קיבוץ בית ניר ב-1957), ואף עיבד אותה שנים רבות, אלא משום שהוא דבק באדמה, באותה חלקת אלוהים קטנה, אזור לכיש – שהקיבוץ יושב בו – באופן מילולי ומטפורי גם יחד. באומרנו שהוא איש טבע אמרנו שהוא מכיר כל רגב מאדמת האזור, כל נקיק וכל גבעה שבקרבתם הוא משוטט ללא הרף, והוא קשור אל הנמצא על פני השטח כאל הקבור מתחתיו, ולא בכדי. גבעות האזור הן גבעות כורכר, שכבה של סלע קשה מלמעלה וסלע רך מתחתיה, ולכן יצרו כאן כוחות הטבע, הרוח והמים מערות רבות עם תצורות מגוונות ומעניינות להפליא1.


צילום: אולג בפשוס

דורות מתושבי המקום, מן הפלשתים הקדומים ועד הערבים מאוחר יותר, אכלסו את המערות מאות בשנים. הם השתכנו בהן בעצמם וגם קברו בהן את מתיהם, וכך השאירו עדות חיה לתרבותם החומרית והרוחנית. עקבות של חיים מגוונים נותרו שם: עקבות של עבודה – הם חצבו בסלע כדי להרחיב את שטח המגורים ובנו כוכים וארונות לצורכי אכסון; של אמונות – מוטיבים קישוטיים חוזרים בקירות המערות ובכלים; של מנהגי דת וקבורה – כלי פולחן2 וגלוסקמאות נמצאו באזור. את אלו גילו ארכאולוגים בחפירות, ואחרים גלויים עד היום בקירות המערות ובשרידי מבנים מעשה ידי אדם. כאן גם שורש החיים של אמנותו של משה שק.

ברגישות מופלאה הוא חווה את קימורי העמודים שנחצבו באבן הרכה, את לחיצות האצבעות שהטביע הקדר הקדמון בחומר הרטוב כשסובב את החוליות ובנה את קנקני השתייה ואת הכדים לתבואה. אלו מלחשים אל משה בשפה אותנטית שמובנת לו בבהירות, ואותה הוא מתרגם ומחיה בעבודותיו זה שנים רבות. אברהם אופק ידידו כתב בין היתר את הפסוק היפה: "…משה – בעיניים נוגע ובידיים רואה"3, והייתי מוסיפה – ובנשמתו הוא שומע. עבודותיו של משה, הכדים והקדרות הגדולות, ובעיקר פסלי החיות4 מוכרים היטב לאוהדי האמנות בארץ, והם מעמודי התווך של הקרמיקה הישראלית המודרנית. תחילה הכרנו אותם מגובבים בסדנתו שבקיבוץ, משם עברו כמה מהם אל אולמות תצוגה מכובדים של גלריות, ולבסוף מצאו את מנוחתם במוזאונים או שהם מוצגים דרך קבע במקומות ציבור ברחבי הארץ5.

במשך השנים עבד משה בחומרים כגון עץ וברזל, ועבודות רבות שנעשו בחומר נוצקו גם בברונזה. משה, שרואה חשיבות מרבית בהבנת החומר כבסיס ליצירה – כל חומר ואיכויותיו שלו – רואה למשל הקבלה בין העבודה בחומר ובין יצירת דגם בשעווה שמשמש ליציקת הברונזה – שני חומרים שהוא מרבה להשתמש בהם לאחרונה, ולכן המעבר ביניהם נוח לו ונכון.

בשנתיים האחרונות יצר משה קבוצת פסלים חדשה, פסלים צעירים בזמן אך ותיקים ברוחם. אלה פסלי עמוד זקופים, טוטמים, שחלקם התחתון, הגלילי, זהה, ומעליו מתנשאות תצורות שונות בכל פסל, תצורות שאופייניות ללקסיקון המוכר של משה. בחוש ההומור האופייני לו חלקים שמרמזים על הראש ועל איבריו מעוותים ועוברים תהליך של פיתוח מטמורפי – ראש-עיניים, אוזניים-ידיים, אף-פה, כיד הדמיון. הראש מנופח לעתים לכדור ולעתים פחוס לגמרי; האף מאורך לעתים כאפו של פינוקיו ולעתים מזכיר זרבובית של חזיר, וכן הלאה.

החיבור בין העמוד הגלילי לחלק שמעליו יוצר דימוי של דמות מונומנטלית שמשיקה בקלות למסורת של המונומנט ההרואי בעל ההיסטוריה העשירה – מן האובליסק המצרי הקדום ועד פסלי המצביאים האירופים, ואם נרצה, מצריח המסגד ועד גורד השחקים הניו יורקי. לא עוד חיות קדמוניות–דמיוניות, כי אם התעסקות בדמות האדם וברוחו. התוכן חדש, אך ה"ידיים ידי עשו". אותם גלילים-צינוריים ששכיחים בפסלי החיות, אותן טפיחות מעוגלות-מכליות ששימשו ליצירת ראש, בטן, קימור של גו בפסלי החיות, מופיעים-נחבאים בפסלים החדשים. ואולם העיוות וההפשטה מפחיתים מחשיבותה של הדמות ומעניקים לה ממד קומי, אנושי. שלא כבמונומנטים מן העבר שביקשו להנציח דמות או את מעשה ידי המקימים אותם, הפסלים החדשים של משה אינם דימויים הרואים, כוחניים. משה מבקש להביע את רוחנית האדם יחד עם חולשותיו. וייתכן, משום כך, שבפסלים אלו משה מתקרב אל המופשט יותר משהתקרב אליו בעבר, אך עדיין אינו חוצה את הגבול; אין הוא מחפש תיאור ריאליסטי כדבריו כי אם את "הקוד של הצורה-חומר".6 בעבודותיו הקודמות הצליח משה להישאר מחובר אל קוד ארכאי-ראשוני שאליו הוא מתגעגע עד היום, ואילו בעבודות החדשות, בלי ספק, הוא עשה צעד אל עבר העולם הקלסי.

כמה מפסלים אלו ייווצקו בקרוב בברונזה, יועמדו במקומות ציבוריים ויהפכו לנחלת הכלל. האחרים ישמרו בחומר את העשייה האותנטית, מעשה ידיו של האמן.

הפסלים עשויים קירות דקים של אדמית מקומית, בעבודה ידנית; כולם מזוגגים באנגובים, בדרך כלל בלבן, ולעתים בתוספת צבעונית של כתם ברזל; הם נצרפו פעם אחת בלבד בטמפרטורה של Cº1100 לערך.

למידע נוסף אודות קורס פיסול קרמי

הערות

  1. מערות בית ג'וברין, מערת לוזית ומערות המסתור של בר-כוכבא הן מן המערות המפורסמות באזור.
  1. משה, עם חברים ארכאולוגים, נוהג לבקר בחפירות ארכאולוגיות שבאזורי הדרום, והוא מכיר היטב את התגליות שנחשפו שם במשך השנים. בין היתר, מטמון "בר אדון" – אוסף גדול של כלי פולחן בברונזה, שמוצג כעת במוזאון ישראל.
  1. ראו קטלוג הקרמיקה של משה שק, מוזאון ארץ ישראל, תל אביב 1994.
  1. ראו קטלוג משה שק, מוזאון הרצליה 1992.
  1. קטלוג מוזאון ארץ ישראל, שם.
  1. מתוך ריאיון עם האמן.