מאת: גל גורן.

נריקומי היא טכניקת עבודה שמשמשת ליצירת דוגמאות צבעוניות ומרקמים בחומר. העיקרון הבסיסי שלה הוא שימוש בצבעים שונים של חומר, הנחתם זה על גבי זה בצורות שונות וחיתוכם ליצירת פרוסות עם דוגמאות זהות. מהפרוסות יוצרים משטחים ואותם בדרך כלל משטחים לתוך תבניות. מקורות הטכניקה עתיקים מאוד והם מופיעים על גבי עבודות חומר וזכוכית בנות אלפי שנים מכל רחבי העולם' . באיטליה, בתעשיית הזכוכית שימש המונח  “מיליפיורי” שמשמעותו "אלף פרחים". באנגליה, הראשון שיישם אותה על חימר היה תומס ווג’ווד במפעלי "וודג'ווד" בסטרטפורדשייר, בפיו היא נקראה “אגתוור” על שם אבן האגת, גביש קוורץ הבנוי שכבות-שכבות של צבעים שונים הנחשפים עם חיתוכו. אמנים ידועים המשתמשים בטכניקה זו הם בראש ובראשונה קנג’י נריאגה (יפן) שפיתח את הטכניקה ואף נתן לה את שמה, דורותי פייבלמן (ארה"ב) תומאס הודלי (אנגליה) שעובדים עם פורצלן, והם אלו שלקחו את הטכניקה לגבולות חדשים.

האתגר שבטכניקה הוא כפול: יצירת דוגמאות מורכבות או מדויקות, ומניעת סדקים בעת ייבושו של הגוף הקרמי, בין אם הוא בעל צורה סגורה או פתוחה. מאחר ובניגוד לכל סוג עבודה אחר, לוחיות החומר אינן מסודרות בכיוון אחיד אלא לכיוון החיתוך של הדוגמה, לנריקומי יש נטייה להיסדק בחיבורים. מאותה סיבה, הסדקים בלתי ניתנים לאיחוי. לכל אמן יש שיטות שונות לייבוש. דורותי פייבלמן, למשל, עובדת עם סוגי פורצלן שונים המתייבשים בקצבים שונים, לכן היא נאלצת לייבש את עבודותיה מהר ובאחידות – לעיתים באמצעות ייבוש במיקרוגל.

לפני שנתיים השתתפתי בסדנת נריקומי עם דורותי פייבלמן, במבט ראשון נראתה לי הטכניקה מגבילה, צבעונית וקיטשית למדי, עד שראיתי כוסות סאקה מעשה ידיה של דורותי: הכוסות מדמות עלי כותרת של פרחים, עורקי הצמח העדינים ,הצבעוניות המדויקת והשקיפות העדינה יוצרות אשליה של עלה כותרת קליל ועדין. ביחד איתי השתתף בסדנה ג'ון אנדרסן, אמן פימו (חימר פולימרי) שיוצר באמצעותו דוגמאות פסיכאדליות לקישוט גיטרות חשמליות. ההשוואה בין שני החומרים הייתה מעניינת מבחינתי מאוד. השליטה בפימו, בצורות שהוא יוצר ובצבעוניות שלו קלה הרבה יותר ולעומתו הפורצלן קשה לעבודה, מעוות את הדוגמאות הגיאומטריות ונסדק במרץ. היתרונות של הפורצלן הם בעמידותו (לאחר שריפה בלבד), באלגנטיות של הטקסטורה והמגע שלו ובשקיפות שניתן להשיג באמצעותו.

גל גורן היא בוגרת בצלאל. זכתה במלגה סטודיו ראשון ומאז ספטמבר 2012 היא עובדת בסטודיו בבית בנימיני – מפתחת את השיטה האישית שלה בנריקומי.

הנכם מוזמנים לפאנל קריאה מיוחד על הספר "הארנבת עם עיני הענבר" מאת אדמונד דה ואל – סיפורם של אמן קרמיקה בריטי אחד, אספן אמנות יהודי פריזאי ממוצא אודסי ו-264 מיניאטורות יפניות. הפאנל בהנחיית חגית רוט ובהשתתפות ד"ר עודד וולקשטיין, תמי ישראלי, ד"ר סמדר שפי , טליה טוקטלי ואסתר בק.

האירוע יתקיים ביום חמישי, 13 ביוני 2013 בשעה 20:00, בבית בנימיני.

דמי השתתפות: 25 ₪ לאדם. להרשמה ולמידע נוסף, פנו בטלפון 03-5182257 או צרו קשר

אדמונד דה ואל, בנו של כומר, בעל שורשים יהודיים, יורשם של פסלוני הנצקה היפניים, יוצא למסע חובק עולם בעקבות 264 פסלונים זעירים. מסעו מביא את  סיפורם של הנצקות הכרוך בסיפורה של משפחת אפרוסי. האפרוסים – שושלת יהודית רבת עוצמה ממוצא אודסי, הגיעה לפריז של המאה ה – 19 ובמהרה חלשה על חיי התרבות, האמנות והכלכלה של העיר. ברקע סיפור הנצקות ואפרוסי, לוקח עמו דה ואל את הקורא לשיטוט הנע ונד בין האימפרסיוניזם הפריזאי לבין הז'אפוניזם ויפן, כשברקע, מבעבעת לאטה השנאה האנטישמית. אותה שנאה מגיעה לשיאה הידוע מראש במלחמת העולם השנייה, עת איבדו בני המשפחה את הונם האגדי ובמקרים רבים, אף את חייהם. הדבר היחיד כמעט ששרד את איימי המלחמה הנו אוסף הנצקות היפניות.

אדמונד דה ואל הוא אחד מאמני הקרמיקה המובילים בעולם ומהכותבים החשובים בתחום הקרמיקה כיום. דה ואל ידוע בעיקר בעבודות המיצב הגדולות שלו שהוצגו במקומות רבים ברחבי העולם. בשנת 2010, הוציא לאור את הספר "הארנבת עם עיני הענבר", שזכה להצלחה מסחררת והוגדר כ"סנסציה ספרותית", היה רב-מכר עולמי, זכה בפרסים יוקרתיים והוכתר כאחד הספרים הטובים של השנה על ידי שורה ארוכה של עיתונים חשובים.

הדיון יעסוק באספנות, אמנות ותשוקה ליופי, אותה תשוקה המביאה את גיבור היצירה – שארל אפרוסי, לאסוף בשקדנות מאות נצקות יפניות, ואת מחבר היצירה – דה ואל, לצאת למסע היסטורי, אישי, אינטלקטואלי ואמנותי בעקבות סיפורה של שושלת אפרוסי ובפרט אחר סיפורו של שארל אפרוסי והנצקות שלו.

בדיון ייקחו חלק:

המסאי והמתרגם ד"ר עודד וולקשטיין. לאחרונה ראה אור קובץ מסיפורי אדגר אלן פו בתרגומו וכן הנובלה האמריקאית "הנער האבוד" של תומס וולף. וולקשטיין מלמד במדרשה לאמנות, באוניברסיטה העברית ובמכללת ספיר. עבודת הדוקטורט שלו עסקה ביחסים בין המסורת האסתטית של הנשגב לבין ספרות אמריקאית מודרניסטית. תמי ישראלי, בוגרת מכון מנדל, לשעבר נספחת לענייני תרבות בשגרירות ישראל בלונדון, לקטורית, עורכת, מרצה באוניברסיטת בן גוריון ומנהלת מסלול המו"לות תכנית לתואר שני במחלקה לספרות עברית בבן גוריון. ד"ר סמדר שפי , מרצה באוניברסיטה העברית, יועצת לענייני אמנות, אוצרת ומבקרת אמנות .טליה טוקטלי, אמנית, מרצה בכירה בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, עורכת כתב העת לתרבות חומרית 1280°c. זוכת פרס העיצוב לשנת 2012 של מינהל התרבות, משרד המדע, התרבות והספורט. אסתר בק, אמנית קרמיקה, אספנית קרמיקה בינלאומית, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה. כותבת בכתבי עת מקצועיים על קרמיקה ישראלית, מנהלת הספרייה והארכיון של בית בנימיני.

לכתבה על אדמונד דה ואל – מסע בעקבות חפצים

מאת: רוית לצר.

המאמר לקוח מ- "1280" – כתב עת לאמנות הקרמיקה, בהוצאת אגודת אמני קרמיקה בישראל, גיליון 9, אביב 2004. עורכת כתב העת: שרה הקרט

הקומקומים היו אבני הדרך ביצירתה של סטלה, פרי של מפגשים, סדנאות והתנסויות בחומר. בעזרת הקומקומים השיבה למצבים ולאתגרים חדשים והגיבה עליהם. לקומקום ולכלי החומר השימושיים תפקיד חשוב בחיי היומיום ובתרבות האנגלית ממנה באה ובה גדלה עד שהייתה בת עשרים ושלוש.

סטלה נולדה בלונדון בשנת 1942. כפשרה עם הוריה, שהתנגדו לבחירתה באמנות כדרך חיים, החלה ללמוד עיצוב חלונות ראווה ב- College of Distributive Trades בלונדון. לאחר שנה עברה ללמוד אמנות ב- St. Martins School of Art, ששכן באותו בניין, ולפרנסתה עבדה כמעצבת של סמלי מכוניות וכותרות לפרסומות.

לישראל הגיעה דרך תוכנית של הסוכנות היהודית לביקור בן שלושה חודשים שהתארך לשנה, ובזמן זה התגוררה בקיבוץ מעגן מיכאל. כבר במהלך שנה זו החליטה לעזוב את אנגליה ולעבור ולהשתקע בישראל. כאם לשלושה ילדים קטנים, החלה ללמוד בחוג לקרמיקה של אורה איילון ברמת השרון, ובתוך זמן מה החליטה להקים סטודיו משל עצמה ולהתפרנס ממכירה של כלים שימושיים. כדי להשלים ידע כללי וטכני שהיה נחוץ לה, נסעה והשתתפה בסדנאות קרמיקה רבות ומגוונות בחו"ל. היא למדה אצל אמנים רבים, בכללם מייקל קסון (Michael Casson), ג'ון גליק (John Glick), סינתיה ברינגל (Cynthia Brinegle), דייויד פירת' (David Frith), ביירון טמפל (Byron Temple), סנדי סימון (Sandy Simon), ועוד, שהשפיעו רבות על השקפת עולמה האמנותית ועל יצירתה הקרמית.

במשך שנות עבודתה יצרה סטלה מאות קומקומים, מקצתם מוכרים לנו, מקצתם נראים שייכים לתקופות אחרות וליוצרים אחרים. הקומקומים שעשתה הושפעו מהאמנים שפגשה, אך בחלוף הזמן השתמשה בידע שרכשה והצליחה לבנות שפה ייחודית משל עצמה. האמנים שלמדה מהם הושפעו מברנרד ליץ' (Leach) ומהמדה (Hamada), וכך גם היא בעקבותיהם.

הכלים שיצרה סטלה חופו בזיגוגי אפר ונצרפו בצריפת חיזור. כשהחלה למכור עבודות בישראל, היו כליה שונים מאלה שנראו בשוק המקומי. האמנים שיצרו בחומר בתקופה זו הושפעו מאוד מתרבות העשייה הגרמנית, ואילו בחנויות נמכרו כלים מתוצרת לפיד ונעמן. ההצלחה במכירות הייתה רבה, וסטלה יצרה כלים שימושיים שנמכרו בחנויות ובמכירות בביתה, שממשיכות עד היום.

מזמן שהחלה לעבוד משתמשת סטלה בחומר שמכין בעלה, הארי, ושהותאם על ידם לתהליך עבודתה. את הכלים צרפה פעם אחת לטמפרטורה של º1220 ואחדים מהם עישנה לאחר סיום השרפה הגבוהה.

במשך השנים יצרה סטלה כלים שימושיים שונים ורבים, והקומקומים, שלא היה להם ביקוש רב בשוק המקומי, הפכו למוטיבים שחוזרים בעת חיפוש צורני וכעבודה לתערוכות נושא.

בשנת 1990 השתתפה בסדנה שהעביר האמן ההונגרי אמרי שרמל (Imre Schrammel) בחיפה (בתרגומה של מוד פרידלנד). עבודותיו של האמן היו שונות בתכלית מכל מה שעשתה עד אז, אך דרך עבודתו ונגיעתו בחומר השפיעו על דרך מחשבתה בשנים מאוחרות יותר. שרמל בנה את פסליו בחומר, ולאחר מכן השתמש בלוחות עץ על מנת ללחוץ עליו ולשנות את צורתו ללא נגיעת היד. בשנים שלאחר הסדנה החלה להתרחק משימושיות הקומקום, עיוותה ושינתה את צורתו עד שלבסוף הפך לחפץ שאיננו שימושי כלל.

סטלה אימצה את דרך עבודתו של שרמל והחלה לטפל באופן דומה בקומקומים שיצרה על הגלגל. דמותם של הקומקומים השתנתה באחת, והם הפכו רכים וכמו אנושיים באופיים. העבודה על הקומקומים הללו נעשית כאשר החומר רך מאוד, מיד כשהוא מנותק מהאבניים, רכות הכלי ורטיבותו מביאה אותו לידי התמוטטות שמצויה בשליטתה של סטלה, ובידיה ההחלטה מתי לעוצרה. בסוף התהליך נראים הקומקומים כנוטים ליפול, כמי שנחים על צדם, שעצרו תוך כדי תנועה. עם הזמן הפכו הקומקומים מתלת-ממדיים לדו-ממדיים, ודוגמה בולטת לכך ניתן היה לראות בקומקום הגדול שהציגה בשיתוף עם המעצב סיני בר בביאנלה הישראלית לקרמיקה בשנת 2002. גודלו של הקומקום היה 2.5 X 2.5 מטרים, והיה עשוי עץ, סול, מחברים קרמיים ומדפי תנור.

במקביל לכל אלה לקחה סטלה חלק בגלריה "8 ביחד" בירושלים, שם הציגה ומכרה את עבודותיה לאורך שנים. סטלה העבירה סדנאות שרפת רקו, ולימדה עבודה בחומר בסטודיו שבביתה במושב חניאל. בשנים האחרונות חזרה לעסוק בציור, והשפעת הכלים שיצרה והעיטורים בהם השתמשה ניכרת בציורי הנוף הגדולים.

סטלה לא חדלה לעבוד בחומר עד מותה בשנת 2011.

הכוח וההומור, האנרגיות ליצור ולעבוד ללא הפסקה,
האהבה הגדולה לחומר הקרמי ולבני אדם, כל אלו היו סטלה.
אוהבים ומתגעגעים.

למידע על קורס פיסול קרמי בבית בנימיני

מהו קראפט עכשווי? מה המשמעות החברתית והתרבותית של עשיית קראפט בעולם פוסט מודרני? מה מניע את היוצרים לעסוק בתחום וכיצד המהפכה הדיגיטאלית באה לידי ביטוי בחפצים וביחסי יוצר-צרכן?

בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית, עמותת אמנים יוצרים בישראל – תחום אמנויות ואגודת אמני קרמיקה בישראל מזמינים את הקהל הרחב ליום עיון בנושא קראפט עכשווי.

יום העיון יתקיים בבית בנימיני ביום שני, 27 במאי, החל מהשעה 14:00.


צילום: אסי חיים מתוך בלוג "המורדים"

תחום הקראפט עבר כמה וכמה תמורות במאות האחרונות מאז המהפכה התעשייתית ואחריה המהפכה הדיגיטאלית ולמעשה ממציא ומגדיר את עצמו מחדש בכל תקופה. כיום, במאה ה-21 איננו זקוקים לחפצים עשויים עבודת יד על-מנת לשרוד. המוטיבציה הכלכלית שהניעה בעבר משפחות וקהילות מסורתיות לעסוק בקראפט ולהעביר את חכמת הידיים והבנת החומר העמוקה בתהליך חניכה ארוך לדורות הבאים, כמעט ואינה רלבנטית, בייחוד בעולם המערבי.

תכנים חדשים ממלאים את שדה הקראפט בגלגולו הנוכחי. בעידן הגלובליזציה, בעולם שמשאביו הולכים ומתכלים, נושאים חברתיים, ביקורתיים וכאלה המתייחסים לסביבה הם רק חלק מהסוגיות המעסיקות אנשי קראפט ומעצבים בתהליך עבודתם. תהליך העבודה מלווה בחיפוש מתמיד אחר תובנות חדשות ליצירת חפצים בעלי ערך ואמירה אישית ותרבותית. ישנם יוצרים בתחום הקראפט המשלבים חומרים וטכנולוגיות דיגיטאליות בתהליך עבודתם וישנם כאלה המוצאים את המשמעות המרכזית בעבודתם דווקא בשימור טכניקות מסורתיות ובנאמנות לחומר אחד לצד פיתוח שפה צורנית וטביעת אצבע אינדיבידואלית.

כך או אחרת, פעולת הקראפט היא אנושית ועצם הבחירה בה, כמו גם תוצריה – החפצים שנוצרים בסופו של תהליך, משקפים מחשבה, חקירה וערכים תרבותיים וחברתיים המשליכים על התקופה בה אנו חיים.

תוכנית יום העיון

14:00 – התכנסות

14:30- 15:10 הרצאת פתיחה: קראפט עכשווי – סוגיות נבחרות:  דר' ראובן זהבי

16:50-15:20: סוגיות בקראפט עכשווי

  • קראפט כמנוף לשינוי חברתי – ארז מולאי
  • בין קראפט מסורתי לעיצוב עכשווי – שילוב חומרים וטכניקות מסורתיות בעיצוב עכשווי – עדיטל אלה
  • קראפט בעולם מקוון: האמן כמותג עסקי  – מיה לנדאו

16:50: הפסקה

17:20- 18:50: שימור גופי ידע

  • שימור מלאכות מסורתיות –  יונית קריסטל
  • המורדים – מסע לתיעוד העסקים שבשולי השיטה הקפיטליסטית– אסי חיים
  • "How To" –- ליאורה רוזין

19:50-19:00: האמן אל אנאטסוי – קטעי ארכיון

הרשמה מראש בטלפון 03-5182257 או בדואר האלקטרוני benyaminiccc@gmail.com

דמי כניסה: לקהל הרחב – 70 ש"ח, לחברי עמותת אמנים יוצרים בישראל, תלמידים בבית בנימיני ולסטודנטים: 60 ש"ח.


טרה / עדיטל אלה

נושאי ההרצאות והמשתתפים:

קראפט עכשווי – סוגיות נבחרות
סביב סוגיות עכשוויות (מעשור אחרון) ותוך  סקירה רוחבית מהירה של יצירות נבחרות מרחבי העולם אבקש לבחון את מעמד הקראפט  ביחס לתחומי העיצוב התעשייתי והאמנות, את סימני השאלה העולים עם  שילוב הכלים הדיגיטאליים – נאו-קראפט, את הפיכתו לערוץ מחאה  -קראפטיביזם ,את המקום שהוא תופס בפרקטיקה של מעצבים היום ובמחקר האקדמי.
דר' ראובן זהבי – אמן ומרצה בכיר בבצלאל במחלקה לצורפות ואופנה ובמחלקה להיסטוריה ותיאוריה. מנחה מזה 7 שנים סמינריון בנושא קראפט עכשווי. לשעבר ראש המחלקה לצורפות בבצלאל.

קראפט כמנוף לשינוי חברתי
מהי אחריות סביבתית ברת קיימא? כיצד אנו כפרטים יכולים לחולל שינוי המסייע לאחר לשפר את איכות חייו, את התפיסה שלו את עצמו ואת מקומו בתוך הקהילה בה הוא חי? ההרצאה תציג הסתכלות על עיצוב וקראפט ככלים המובילים לשינוי ולדרך של יצירת יזמיות חברתיות מיטיבות בחיי אוכלוסיות ומסגרות תומכות שונות, ותציג כיצד תהליכים אלו מסייעים להן להשתלב במעגל החיים בקהילה. דרך הצגה של מספר פרויקטים שבוצעו בשנים האחרונות ובחינה של תוצאות תהליכי העבודה, תוצג תפיסת חיים חדשה, תוך שימת דגש על השימוש בקראפט ככלי המוביל תהליך זה ומבצע שינוי כולל המתמשך לאורך זמן.
ארז מולאי –  בעל סטודיו לעיצוב חברתי וממובילי תחום העיצוב החברתי בארץ, המפתח בשנים האחרונות מיזמים חברתיים עבור אוכלוסיות קצה במגוון תחומים.

בין קראפט מסורתי לעיצוב עכשווישילוב חומרים וטכניקות מסורתיות בעיצוב עכשווי
ההרצאה תאפשר הצצה לפועלם של מעצבים שונים מרחבי העולם הבוחרים להישען על מסורת ענפה ועשירה ולפתח עבורה אופק חדש המותאם לדפוסי הייצור והצריכה של היום וליצור דרכם מחשבות ואפשרויות חדשות לדפוסי הייצור של מחר. במסגרת ההרצאה תשתף המרצה גם מפועלה וניסיונה בתחום זה.
עדיטל אלה – מעצבת המתמחה בתחום של עיצוב לקיימות, בעלת הסטודיו 'עיצוב חושב סביבה', מרצה במכון טכנולוגי חולון.

קראפט בעולם מקוון: האמן כמותג עסקי
בשנים האחרון נשבר מחסום השיווק ואמנים רבים בחרו לאמץ מודל עסקי חדש. לבסס מותג עצמאי שיוצר, משווק ומוכר ישירות לקהל. מודל זה מאפשר לאמן להתפרנס מיצירתו, לבוא במגע ישיר עם הקהל אך גם מחייב אותו להתמודד עם תמורות ביצירתו. בהרצאה אציג מודלים מקובלים היום, אדבר על הכלים לביסוס והפעלת מותג עצמאי ועל הקשיים והאילוצים של היצירה כתוצאה מכך.
מיה לנדאו – מלווה ויועצת לעסקים בתחום העיצוב והיצירה.

שימור מלאכות מסורתיות
הצצה אל מאחורי הקלעים של מלאכת השימור המעשית, האנשים, המקומות והסיפורים המיוחדים שלהם. החיפוש אחר אותם אנשים  אשר עדיין זוכרים את המלאכות, כיצד הגעתי אליהם\ן, מה למדתי, ואיך אני מנסה לשמר את הידע הזה. ההרצאה מפגישה תרבויות שונות שחיו בארץ דורות רבים עם תרבויות שהגיעו לכאן מהפזורה היהודית.
יונית קריסטל – חוקרת ומשמרת מלאכות מסורתיות.

המורדים – מסע לתיעוד העסקים שבשולי השיטה הקפיטליסטית
כחלק מפרויקט צילום יצא אסי חיים לחפש בתי עסק שפרשו מהמרוץ אחר הטרנדי, המעוצב והחדשני. במסעו הוא גילה שקיימים עדיין לא מעט חנויות ועסקים בני 40, 50, 60 שנים ויותר שמתקיימים בצניעות ובמרכזם ניצב בדרך כלל אדם שהחליט שלא להיכנע לאידיאל היופי המושלם ולתת כבוד לסביבה שליוותה אותו לאורך השנים. בבתי העסק הנדירים האלו לא עסוקים במרדף אחר הטרנד האחרון וצלקות הזמן, הצבע שדהה, החלודה והריהוט שנסדק לאורך השנים יחד עם שאר סימני השחיקה – הם עדות לחיים שלמים. חפצים שהזדקנו בכבוד עם בעליהם ולא הוחלפו עם הסדק הראשון. אסי חיים קורא להם "המורדים" והמאבק שלהם יכול לשמש השראה לכולנו.
אסי חיים –  עיתונאי וצלם – עורך מוסף הצרכנות ב"ישראל היום". הוציא לאחרונה את רב המכר "חדרוכל" המתעד את המנות המיתולוגיות בקיבוצים ואת הסיפורים שמאחוריהם ומפעיל את הבלוג "המורדים" בו הוא מתעד עסקים בני עשרות שנים שמתעקשים לשרוד.

"How To"
באתר שיתוף הסרטונים יו-טיוב התהווה עם השנים מאגר עצום של סרטוני הדרכה מז'אנר סרטוני ה-"how to make", ובו מסבירים אנשים מכל רחבי העולם כיצד לבצע מיני מלאכות – פשוטות כמורכבות – בסגנון ויזואלי ובשפה הייחודית להם. בעוד שבעבר, מלאכות וידע היו עוברים מאב לבן, מאיש המקצוע לשולייתו, לאחרונה החלו לחלחל דרכי למידה חדשות שמפרות את כל הכללים שהיו עד כה. גם אנו כמעצבים, הרחבנו את גבולות המחקר והיצירה שלנו בהתאם למקורות המידע המקוון. בשנים האחרונות, תהליכי העבודה של מעצבים צעירים נשענים הן על שיטות לימוד מסורתיות והן על ידע ההולך ומצטבר במאגרים אוניברסאליים הזמינים ברשת. הפרויקט "How To" הוא ניסיון ליצור נקודת מבט חדשה על הידע האנושי ועל תהליכי למידה ויצירה עכשוויים, ולנסח מחדש את יחסי המעצב/משתמש הן בחלל הממשי והן בחלל המקוון. תערוכה תחת שם זה נאצרה והופקה על ידי ניצן דבי ועל ידי, ליאורה רוזין, והוצגה במסגרת שבוע העיצוב בבייג'ין.
ליאורה רוזין – מעצבת, אוצרת ושותפה בסטודיו ב' יחד עם המעצבת ניצן דבי. בוגרת תואר ראשון ללימודי עיצוב באיינדהובן דזיין ובעלת תואר שני בהתמחות אודות עיצוב בבצלאל.