כשאנו עורכים שולחן לארוחה חגיגית, מניחים צלחות, ממקמים קעריות מרק במרכזן ומוציאים ספלים מהארון למשקה החם שבתום הארוחה, סביר להניח שאיננו נותנים את הדעת לכך שהכלים ברובם עשויים פורצלן, אותו חומר שבעבר ערכו לא נפל מזה של זהב. אותו חומר לבן ובוהק, יקר וקסום, שרבים כל-כך חשקו בו והקדישו חיים שלמים בניסיונות לפצח את סוד ייצרו. תוצריו נגישים לכל וגם החומר הגולמי עצמו זמין לכל קדר ופסל המעוניינים לעבוד עימו. אולם שלא כמו פיסול בחימר או עבודת אבניים עם חומר, הפורצלן פחות ידידותי למשתמש; אחוז ההתכווצות שלו גבוה יחסית, הוא אינו פלסטי ונוטה להיסדק בכל שלבי העבודה עימו. עם זאת, אין כמעט בנמצא תחליף ללובן הבוהק של הפורצלן, לשקיפותו, לדקיקות אליה אפשר להגיע בעבודה איתו ולצליל המיוחד הנשמע כשנוקשים עליו.


Meissen – מאוסף ראובן נרדי שהוצג בתערוכה "אוברקיטש"

Made In China

הסינים היו הראשונים ליצור כלי פורצלן. בתקופת שושלת האן (Han), כמאתיים שנה לפני הספירה, התגלו תכונותיה של החרסית קאולין (china-clay), המרכיב העיקרי בפורצלן. חלקיקי הקאולין גסים, הוא אינו פלסטי, דבר המקשה על העבודה עם פורצלן על האבניים, הוא נדיר בהשוואה לשאר סוגי החרסיות  ואין לו תחליף בכל הקשור להכנת גוף פורצלן לבן וטהור.

בתקופת שושלת טאנג (Tang), בשנים 618-906 לספירה, גילו הסינים חומר חיוני נוסף בהרכבת גוף פורצלן. החומר, הקרוי  פטונטס, הינו סלע מותך המורכב משילוב של המינרלים פצלת השדה (פלדספר) ונציץ (מיקה). שילוב הקאולין והפטונטס הביאו ליצירת פורצלן שנשרף  לטמפרטורות גבוהות (1250-1350 מעלות צלסיוס) והגיע לאיכויות של לובן בוהק, קשיות ושקיפות למחצה. בזמנה של שושלת סונג (Sung), בשנים 960-1279, המשיכו הסינים לפתח את גוף הפורצלן, למדו את יכולותיו המיוחדות וייצאו כלי פורצלן תוך שמירה קנאית על סודות ייצורו. שושלת מינג (Ming), שמשלה בסין בשנים 1368-1644, שלטה ביד רמה על המסחר בפורצלן וייצאה כלים במסלול דרך המשי לאסיה, אירופה, ואפריקה. כלי הפורצלן הסינים המאופיינים בעיטורי קובלט כחולים על רקע לבן הפכו לפופולאריים ונחשקים מאוד באירופה. בשנת 1517 הפורטוגזים החלו לייבא כלי פורצלן דרך הים ובעקבותיהם, בשנת 1598, גם הגרמנים נשבו בקסמי הפורצלן הסיני.

קוריאה היתה המדינה השנייה שייצרה פורצלן. במאות ה-3 וה-4 יובאו כלי פורצלן סיניים לקוריאה ששימשו כמודל לכלים שיצרו הקדרים הקוריאנים, אם כי הם לא נחלו הצלחה בפיצוח הרכב הפורצלן. רק במאה ה-15 בקירוב הצליחו הקוריאנים לייצר פורצלן לבן בוהק משלהם. בשנת 1592 פלשה יפן לקוריאה, הרסה כמעט כליל את תעשיית הפורצלן וכ-400 קדרים קוריאנים נשבו ונלקחו מארצם. בתחילת המאה ה-17 החלו היפנים לייצר פורצלן. הכלים הראשונים שיצרו הושפעו בצורתם ובעיטוריהם מאלה הסיניים והקוריאנים, אך עד מהרה התפתח סגנון יפני ייחודי והכלים יוצאו לכל רחבי העולם.

המצוד הגדול

כשכלי הפורצלן הראשונים הגיעו באוניותיהם של סוחרים פורטוגלים מהמזרח לאירופה, מלכים, שליטים ועשירים אניני טעם הופנטו מהלובן הבוהק והעשיר, מהייחוד שבאפקט השקיפות למחצה ומהזוהר שעלה מהם. הפורצלן נראה בעיניהם כחומר קסום שאין דומה לו באירופה, ובמהרה הפך לסמל של יוקרה, כוח וטעם משובח, ומעמדו לא נפל מזה של כסף וזהב. בד בבד החלו יזמים שאפתניים שהבינו את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בחפצי פורצלן, להתחקות אחר הרכב החומר, על-מנת לייצרו באירופה ובכך, להעשיר את קופתם בכסף שבינתיים הוזרם למזרח. "מרגלים" נשלחו לסין כדי להשיג את נוסחת הפלא, אינספור דוגמאות של חומרים נאספו ועברו אנליזה שבעקבותיה נערכו ניסיונות רבים להרכיב פורצלן; חרסיות עורבבו עם אבקות זכוכית, חול, צדפים ועצמות תוך ניסיון ליצור חומר לבן בעל שקיפות, אולם הניסיונות העלו חרס ולא פורצלן.

אחד הניסיונות הבודדים המוצלחים ליצור פורצלן באירופה של המאה ה-16 היה בפירנצה שבאיטליה. הפטרון פרנסיסקו מדיצ'י (Francesco I de Medici) מימן ניסיונות שהולידו מעין פורצלן משחתי שהורכב ככל הנראה מאבקות זכוכית, חול וחרסיות מקומיות, אך ייצור החומר היה מוגבל ומעט מאוד דוגמאות בדמות כלים שרדו.

האלכימאי שחיפש זהב ומצא פורצלן

בוטגר (Johann Friedrich Bottger), 1682-1719, היה אלכימאי גרמני שטען כי ביכולתו לייצר זהב ממתכות פשוטות. השמועה בדבר ניסיונותיו הגיעה לאוזניו של אוגוסטוס השני "החזק" מסקסוניה, מלך פולין, שדרש מבוטגר לייצר עבורו זהב. כישלונו של האלכימאי השאפתן לייצר זהב הוביל לאיומים על חייו וכדי להציל את עורו, הכריז בפני המלך שהוא יכול לייצר פורצלן והלה הסכים לממן את ניסיונותיו. ב-1707 החל בוטגר לשתף פעולה עם המדען והפילוסוף הגרמני הנפריד וולטר וון צ'ירנהאוזן (Ehenfried Walther von Tschirnhausen) שעבד עבור המלך. במהלך ניסיונותיהם לפצח את סוד ייצור הפורצלן, הבינו השניים שלא רק הרכב המינרלים בחומר חשוב, אלא גם הטכנולוגיה שתאפשר לשרוף אותו כדי להגיע לתוצאות הרצויות – פורצלן לבן בוהק ושקוף למחצה. לפיכך עבדו השניים בשני אפיקים: סדרת בדיקות שיטתית של חומרי גלם רבים ועיצוב ובניית תשתית שתאפשר שריפה לטמפרטורות גבוהות החיוניות בתהליך ייצור כלי פורצלן.

תחת עבודה בתנאים קשים הצליחו בוטגר וצ'ירנהאוזן לייצר חומר אבנית (stoneware) אדום, חלק ובוהק לשריפה גבוהה אותו כינו בשם "פורצלן אדום", וב-1708 עם גילויה של חרסית לבנה מקולדיץ (Colditz), הפאזל הושלם והשניים הצליחו לייצר פורצלן לבן.


רני גילת

Made in Europe

ב-1910, בהוראתו של אוגוסטוס השני "החזק", הוקם בטירת אלברכט המפעל מייסן -המפעל הראשון באירופה לייצור פורצלן. בוטגר מונה למנהל המקום וצ'ירנהאוזן שלרוע מזלו מת ב-1708, בשנה בו פיצח עם בוטגר את סוד ייצור הפורצלן, לא זכה לקטוף את פירות הצלחתו וגם הקרדיט עבור עבודתו נלקח ממנו.

העיטורים שאפיינו את כלי הפורצלן של מפעל מייסן בתחילת דרכו היו בעיקר עיטורי לאסטר זהב וסגול ומעט מאוד צבעים באיכות ירודה למדי. ב-1719 מת בוטגר, בגיל 37, והמפעל היה שרוי בחובות. ב-1720 הגיע למפעל צייר אוסטרי מוכשר בשם יוהאן גרגור הרולד (Johann Gregor Herold) שהיה גם מומחה בתחום הצבעים. הרולד פיתח אינספור שיטות עיטור בצבע על גבי פורצלן שבחלקן משתמשים במייסן עד היום. כעשר שנים לאחר מכן, הצטרף למפעל הפסל הצעיר והמחונן  יוהאן יהויכים קנדלר (Johann Joachim Kandler), שהיה הראשון ליצור במקום פסלי פורצלן שחלקם נמצאים באוספים שונים של מוזיאונים, בתי מלוכה ועוד. גם כיום, פורצלן מייסן נחשב לאחד הפורצלנים האיכותיים ביותר בתעשיית הפורצלן האירופאי, והכלים הדקורטיביים, כמו גם הפיגורינות תוצרת מייסן, נחשבים למבוקשים ביותר בעולם האספנות.

פורצלן בסטודיו

במהלך המאה ה-18 התפשט באירופה סוד המרכיבים הנחוצים לייצור פורצלן ומפעלים רבים קמו בעקבותיו של המפעל הגרמני מייסן. כמאה ושלושים שנים מאוחר יותר, החלו קדרים וקרמיקאים במערב להשתמש בפורצלן בעקבות הקדר האנגלי ברנרד ליץ' (Bernard Leach), שהיה חלוץ קדרות הסטודיו. ליץ' לא גילה עניין בדקות ובשקיפות החומר, אלא כמו הסינים, באיכויותיו האחרות כגון הצליל שהפיקה נקישה בו ועבודותיו נשאו אופי בסיסי ופשוט. שלא כמו פיסול בחימר ועבודת אבניים בחומר, הפיסול בפורצלן והעבודה עימו על אבניים אינה פשוטה כלל וכלל. לפורצלן אחוז התכווצות גבוה המקשה לעיתים על תכנון האובייקטים, בעל פלסטיות נמוכה יחסית וכן הוא נוטה להיסדק בכל שלבי ייצורו, הן במהלך העבודה בחומר הרך, הן במהלך הייבוש והן במהלך השריפה. דיויד ליץ', בנו של ברנרד ליץ' ניסה במשך זמן רב להפיק פורצלן לבן ופלסטי לעבודת אבניים, שיהיה אפשר להגיע בעבודה בו לדקות ולשקיפות. יחד עם הכימאי בורק (Burk) בדק נוסחאות רבות, ובסופו של דבר הגיעו השניים לנוסחה פשוטה ומוצלחת. בעקבות גוף החומר שהרכיבו, הוחל להפיק את חומר הפורצלן באופן מסחרי, דבר שפתח צוהר לאינספור אפשרויות עבודה עם החומר עבור קדרים מקצועיים וסטודנטים. כיום, אין כמעט סטודיו לקרמיקה שאין בו לפחות חבילת פורצלן אחת, וכמעט בכל בית יש לפחות כלי שימושי אחד עשוי מפורצלן.

למידע נוסף על קורס קרמיקה

מקורות ביבליוגרפיים:
גורן, אתי (2005). "חומרי גלם לגופי חומר", 1280 כתב עת לתרבות חומרית, 12, עמ' 03-06
Cushion, John (1973). Porcelain, London: Orbis Publishing
Doherty, Jack (2002). Porcelaine, London: A&C Black, Philadelphia: University of Pennsylvania Press
Gleeson, Janet (1998). The Arcanum: The Extraordinary True Story of the Invention of European Porcelain, Bantam Press
Wardell, Sasha (2004). Porcelain and Bone China, The Crowood Press

מאת: ד"ר אילת זהר, אוצרת התערוכה "שבר, שבריריות".

ג'ים המלין מיוצג בתערוכת "שבר, שבריריות" בפרויקט "צלחות הרבעים" (2012)  ואילו באתר התערוכה מופיעה עבודת וידאו שלון תחת הכותרת "מִחְבָּרִים" (Dovetails).

שתי העבודות משלימות זו את זו מתוך טיפול בשאלות של גרסאות ווריאציות, חיבור בין חלקים לשלם, חזרתיות ושוני, על העובדה שגם דברים שנראים דומים, לעיתם זהים, מכילים בינהם שוני דק ועדין אשר קורא לתשומת ליבו של הצופה. במחברים, המלין חיבר יחדיו ארבע גרסאות שונות של "סיפור דגם הערבה" (Willow Pattern Story), תוך שהוא מעניק איכות רשומונית לנוסחים השונים, כאשר החלקים המחוברים יחדיו יוצרים שלם, בעוד שהשלם שומר על אופיו הפרגמנטארי, ומחצין את תהליך האיחוי. המלין משתעשע עם פני השטח החלקלקים של האמת, הסיפור, ההקשר התרבותי, חיקוי והיטמעות. בעוד שדגם הערבה (המופיע על רבעי הצלחות ובסרטון האנימציה) עוצב במקור בידי תומס מילטון בבריטניה  בשנת 1790, חוברה לו מאוחר יותר אגדה רומנטית, אשר מביאה כמה וריאציות אפשריות אשר מעוררות את הדימויים שבתמונה – אנשים, ציפורים, עצים ופאביליון – לחיים.

הנקודה החשובה ביותר היא כי הסיפור מסופר על אודות אובייקט חרסינה – הדיגום, הצבעוניות ואלמנטים אחרים באובייקט, כולם נוגעים באופני הייצור והעיטור של החומר שהובא מסין — וכל גם הסיפור מבקש להבנות "אגדה סינית" אך כזו המבוססת על הדמיון המערבי והאופן בו סין נתפסה באירופה של המאה ה18. המלין משחק באלמנטים אלו תוך שהוא מחלק ארבע צלחות בוריאציות שונות של דגם הערבה כשהוא משתמש בכל רבע צלחת ביחד עם שלושה רבעים מצלחות שונות. בכך הוא יצר אפקט מפורק, רשומוני באופיו, בו כל אחד מן הגיבורים והגיבורות, דמויות משניות והשחקנים הראשיים אובדים בתוך הסיפור המאוחה, הכימראי באופיו.

גם בעבודת האנימציה, המלין שומר על האוטונומיות של כל חלק, תוך שהוא מייצר את אחדותם של החלקים בתוך המסך האחיד והלופ המוקרן. בדומה לרשומון (1951), הסרט שזיכה את  אקירה קורוסאווה בהצלחתו הבינלאומית הראשונה, האמת אינה נמצאת, והסיפור הליניארי, המובן, אובד בסבך הפרטים. ארבעת הגרסאות השונות של סיפור "דגם הערבה" נותרים זה ליד זה, משלימים ונוגדים זה את זה באותו זמן. המלין משתמש באופן מיומן ביותר בדרך הסיפור הייחודית הזו בשילוב עם יכולתו לאחות סיפור וצורה, חומר ומושג, ויוצר עבודה יוצאת דופן באיכויותיה ומשמעותה הטרנס-תרבותית.

למידע נוסף על קורס קרמיקה בבית בנימיני

החיבור בין קדרות להדפס היה קיים משחר ההיסטוריה, והוא הולך יד ביד עם יכולתו של החומר להעתיק מרקמים שאליהם הוא נצמד. הדפס קרמי הוא נגזרת נקודתית של תחום ההדפס הכללי, וככזה חלים עליו רוב הנחות היסוד וכללי העבודה החלים על כל הדפס רגיל בתוספת ידע והתאמות לחומרי הגלם הקרמיים. כיום, אפשר לנהל בסטודיו הפרטי מעבדת הדפס קטנה בהוצאה כספית סבירה וללא צורך באמצעים רבים.

את המאמר המלא ניתן לקרוא ב- "1280 – כתב עת לתרבות חומרית", גיליון 23, קיץ 2011, בעריכת טליה טוקטלי. כתב העת בהוצאת אגודת אמני קרמיקה בישראל, בשיתוף עמותת אמנים יוצרים בישראל ובתמיכת משרד התרבות והספורט מנהל התרבות.

העולם הסובב אותנו עמוס דימויים, מרקמים ודגמים המרכיבים את חיי היומיום שלנו ומשקפים את התרבות הסובבת אותנו. גירויים רבים עומדים לפני היוצר, אחדים מהם הוא בוחר להעביר אל הרשת. נוסף על ההתגברות על התהליך הטכני הכרוך ביצירת ההדפס, האתגר הגדול העומד בפני מי שבחר לעסוק בתחום הוא כיצד לצלוח את המעבר מהדו-ממד (הדימוי) לתלת-ממד (האובייקט הקרמי).

החיבור בין הקדר להדפס היה קיים משחר ההיסטוריה, והוא הולך יד ביד עם יכולתו של החומר להעתיק מרקמים שאליהם הוא נצמד. כבר ביצירות חומר קדומות אפשר למצוא כלים עם מרקם של חבלים שנוצר מהטבעה ומלחיצה של החומר לתוך סל נצרים או חותמות גליליות מעשה ידי אדם שהוטבעו על פני השטח. אלו בוודאי ההדפסים הראשונים. בסין אנו מכירים את קעריות התה שזכו לכינוי "טמוקו עלים" (Leaf Tenmoku) ונוצרו על ידי הדבקה של עלים טבעיים על פני החומר לפני הזיגוג. הכלי נטבל בזיגוג עתיר ברזל והוכנס לתנור, והעלה הנשרף הותיר אחריו לפרטיו דגם חומר צהבהב על רקע זיגוג חום או שחור עמוק. המהפכה התעשייתית, עם שכלול שיטות הדפוס ופיתוחן של מכונות לדפוס המוני, הביאה לידי שיפור גם בתחום ההדפס הקרמי. המעבר מציור ידני של מאסטרים, שהיה ארוך ויקר ודרש מיומנות רבה, להדפסה מכנית של דימויים באופן מהיר וזול היה טבעי וברור. עם זאת עד היום לא נעדר מקומם של אלה הראשונים, ובכמה מדינות באירופה (צרפת, גרמניה, איטליה ,דנמרק ועוד) ובמזרח הרחוק (סין, יפן, תאילנד ועוד) אפשר להתמחות בבתי ספר מיוחדים  וללמוד את רזי הציור הידני על פני החומר.

הדפס קרמי הוא נגזרת נקודתית של תחום ההדפס הכללי, וככזה חלים עליו רוב הנחות היסוד וכללי העבודה החלים על כל הדפס רגיל בתוספת ידע והתאמות לחומרי הגלם הקרמיים. את סוג ההדפס שניצור נתאים ישירות לטכניקת העבודה בסטודיו ולמטרתנו הסופית.

אחת משיטות העבודה הנפוצות ביותר היא הדפס רשת וניתן לחלקה לשני סוגים:

הדפס ישיר: הדפסה ישירה מהרשת אל האובייקט הקרמי – משטח חומר לח או אריח שרוף. שיטה זו מחייבת שהגוף שאנו מדפיסים עליו יהיה שטוח וייצמד במלואו לרשת.

הדפס עקיף (דקאל, Decal): שימוש בנייר מתווך שעליו מדפיסים את הצבע ואותו מעבירים לגוף החומר. טכניקה זאת מאפשרת להדפיס על גופים בעלי נפח.

יש שיטות נוספות להעברה של הדפס לכלי או למשטח חומר כמו למשל ציור על משטח גבס והעברה לחומר, נייר דקאל מיוחד למדפסת לייזר, המאפשר הדפסה ישירה מהמחשב ללא צורך ברשת וערבוב צבעים בסטודיו או העברת הדימוי לדף מלוח מתכת שהדגם חרוט בו  במקום מרשת משי. זהו תחום מגוון ורחב הפתוח להתנסויות ולפיתוחים אישיים שעדיין לא נחשפו. חשוב לציין שאף שההדפסים עשויים להרתיע מעט את מי שטרם התנסה בהדפס מימיו, עם רצון ותושיה אפשר לנהל בסטודיו הפרטי מעבדת הדפס קטנה בהוצאה כספית סבירה וללא צורך באמצעים רבים.

המדפייה

למידע נוסף על סדנאות קרמיקה בבית בנימיני
למידע נוסף על קורס פיסול בחימר בבית בנימיני.

אמנון עמוס, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, בצלאל. קדר המתעמק בחקר של מסורות קרמיות והשתקפותן בתרבות