כחלק מהמעורבות החברתית שלנו כיוצרים, יזמנו מכירת קערות שנוצרו במיוחד על ידי אמני קרמיקה מובילים –  שכל הכנסותיה יועברו לקניית מזון לפליטים. אנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו לאירוע התרמה חשוב זה, ביוזמת בית בנימיני ואגודת אמני הקרמיקה בישראל, ובשיתוף בר "ג'וז ולוז".

כיבוד: מרק חם.

המכירה תתקיים ביום שבת, 29 בדצמבר 2012, בין השעות 16:00-19:00, בחצר המשותפת של "ג'וז ולוז" ורחל א.
הכניסה מרחוב יהודה הלוי 51, תל אביב

לפרטים:
אתי גורן  03-6825876
ג'וז ולוז  03-5606385

אירועים נוספים בבית בנימיני

אורן ארבל, מדריך טיולים וסטודנט במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, בילה קיץ שלם בקרב קדרים מקומיים במזרח אירופה. לאחר שבשנה שעברה הרצה בפנינו על מסעותיו באפריקה, ב-19 בינואר יעניק אורן ארבל הרצאה מיוחדת בבית בנימיני על רשמיו מאמני הקרמיקה בבוסניה וגיאורגיה.

"ימים קסומים העברנו במחיצת 'משפחתנו' הבוסנית, משתלבים בשגרת יומם החקלאית והקדרית".

את ג'וואד ומשפחתו המתגוררים בכפר הבוסני Maleshichi, הפתיעו אורן ובת זוגו ביום קיצי בהיר, כשהתייצבו בפתח ביתם וביקשו לשהות אצלם ולסייע לג'וואד בעבודתו. ג'וואד הוא חקלאי במקצועו וסודות הקדרות עברו במשפחתו בירושה. כאשר ידיו פנויות מעבודת האדמה הוא מתיישב על הגלגל. תושבי הסביבה מופיעים באורח פלא רגעים ספורים לאחר ששוקטות להבות התנור האחרונות וקונים ממנו את תוצרתו.

בכפר הגרוזיני Shrosha פגש אורן את בדריס, קדר המייצר את כליו בטכניקה המשלבת חוליות ועבודת גלגל יד עשוי עץ. במהלך כחודש בו התארח בביתו, נחשף לסודות מקצועו של האומן ולאורחות חייו הייחודיים.

ההרצאה בהשתתפות אורן ארבל, ייערך במוצאי שבת, 19 בינואר 2013, בשעה 18:00. דמי כניסה: 30 ש"ח כולל כיבוד קל.
הרשמה מראש בטלפון 03-5182257 או בכתובת הדוא"ל benyaminiccc@gmail.com.

אירועים נוספים בבית בנימיני.

בעבר, בהעדר כלים טכנולוגיים מתאימים, יצרו קדרים כלי חומר ללא חיפוי ושרפו אותם באש חיה באוויר הפתוח. גווני האפור-שחור שהופיעו על פניהם הפכו לחלק בלתי נפרד מהחומר ונוצרה אחידות בין הצורה לפני השטח. בחברה המערבית של המאה ה-21 בה מאפשרת הטכנולוגיה שליטה מרבית על טמפרטורת וסביבת השריפה, כמעט ואין בנמצא עבודות קרמיקה שימושיות שאינן מכוסות בזיגוג. יחד עם זאת, ישנם אמני קרמיקה שלא זנחו את טכניקות השריפה המסורתיות, והם משתמשים בהן בתהליך יצירת אובייקטים קרמיים בעלי מאפיינים ואיכויות שניתן להשיג רק באמצעות טכניקות אלה. יתרה מכך, מחלקות לימודי קרמיקה רבות מלמדות מגוון שיטות שריפה מסורתיות ובמקומות רבים ניתן להתנסות בשריפות שונות במסגרת סדנאות קרמיקה חווייתיות.

…."היחס בין גופנו לבגדים זהה ליחס המתקיים בין כלים לזיגוגים… עם שפע הביגוד המקיף אותנו, הפכנו לאנשים מתוחכמים שמסתירים את גופם. באופן דומה אנו משתמשים בזיגוגים על-מנת לכסות ולהסתיר את הכלים שאנו יוצרים"…. (ברנרד ליץ' מתוך A Potter's Book)

השימוש בחומר התפתח באופן בלתי תלוי על-ידי אנשים ממקומות שונים בעולם. שרידים ארכיאולוגים של תרבויות שונות מצביעים על דמיון לא מבוטל בין כלי חרס מאזורים שונים. כך, למשל, כלי חרס עתיקים מסין או מאזור המזרח התיכון דומים בצורתם ובעיטורים שעל פניהם לכלי חרס עתיקים שיצרו הילידים באמריקה או באפריקה.

במהלך התקופה הניאוליתית (3000-7000 לפנה"ס בקירוב) החלו כלי חומר להחליף את כלי האבן. כלי החומר נוצרו מחרסיות מקומיות שנשרפו באמצעות אש חיה באוויר הפתוח והיו קלים לייצור, קלים לנשיאה, שימושיים לצורכי בישול ואחסון מזון וגם לצרכים טקסיים.

בהעדר כלים טכנולוגיים, יצרו קדרים כלי חומר ללא חיפוי והשתמשו לרוב בטכניקה של מירוק פני השטח (שפשוף פני השטח עם חפץ קשה וחלק כמו חלוק נחל) בעיקר על-מנת לאטום חלקית את פני השטח הנקבוביים לפני שריפתם.

…"ללא זיגוג אתה נותר עם הבסיס –  אש וחומר והאינטראקציה ביניהם"… (דיויד רוברטס מתוך הספר Naked Clay)

שריפת הכלים באמצעות שימוש באש חיה הותירה סימנים על פניהם. החומר "ספג" לתוכו את העשן והגוונים שהופיעו על הכלים לא התווספו אליו כחלק משכבה נוספת שהונחה על פניו אלא נטמעו בו, הפכו לחלק בלתי נפרד מהחומר ונוצרה אחידות הרמונית בין הצורה לפני השטח. כך, לצד הפן השימושי של כלי הקרמיקה, התפתח פן יצירתי שבא לידי ביטוי בטיפול בצורה ובפני השטח של החפצים.

דוגמה לשימוש קדום בשריפת עישון לצורכי עיטור כלי קרמיקה ניתן למצוא בעבודות משנת 2500 לפנה"ס בקירוב, שמקורן באזור קפריסין, בהן שולטים צבעי האדום והשחור בשילובים שונים. מקורו של הצבע האדום בצביעת שכבה אדומה על פני הכלים ומירוקה, ואילו מקורו של הצבע השחור בשריפה עצמה. כאשר קיים מחסור בחמצן (הדלק) במהלך השריפה, על-מנת להמשיך לבעור "משתמשת" האש בתחמוצות המצויות בחומר, תהליך המותיר את פני השטח שחורים (שריפת חיזור).

גם כיום במקומות שונים בעולם דוגמת אפריקה, אינדונזיה, הודו ודרום אמריקה יוצרים קדרים כלי קרמיקה שימושיים באותה טכנולוגיה מסורתית בה השתמשו אבות אבותיהם ושורפים אותם לטמפרטורות נמוכות ללא חיפוי. כלים אלה, המגלמים בתוכם ידע מעשי של דורות כה רבים של אנשי אומנות (craft) בעלי מיומנות גבוהה, מקרינים הרמוניה שלמה בין כמה מרכיבים: צורה, מראה ותחושת פני השטח והתפקיד השימושי לו נועדו.

…."כשהחומר עירום אפשר לראות את התהליך. כשזיגוג מכסה את החומר אתה מסתיר את המתרחש"….(פיליפ ברד מתוך הספר Naked Clay)

במהלך הזמן ועם ההתפתחות הטכנולוגית, תנורים לשריפת קרמיקה החליפו את תפקידן של שריפות העישון הנמוכות באוויר הפתוח. השליטה הטובה יותר על טמפרטורת וסביבת השריפה בתנורים (חמצון או חיזור) פתחה צוהר להתפתחות מואצת של שיטות עיטור חדשות ובהן בעיקר השימוש בזיגוג, שלו גם ערך שימושי רב.

בחברה המערבית של המאה ה-21 כמעט ואין בנמצא עבודות קרמיקה שימושיות שאינן מזוגגות. רוב כלי הקרמיקה השימושיים שנמצאים בסביבתנו ומהווים חלק בלתי נפרד משגרת חיינו, עשויים חומר קרמי המכוסה בשכבה זכוכיתית מבריקה, בלתי חדירה לנוזל, שמחזירה אור וקרה למגע. כלים אלה, על-פי רוב, נשרפים לטמפרטורה גבוהה (1100 מעלות צלסיוס לכל הפחות) כחלק מתהליך ייצורם והפיכתם לכלים שימושיים.

יחד עם זאת, ישנם לא מעט אמני קרמיקה מערביים שלא זנחו את אותן טכניקות שריפה מסורתיות, והם משתמשים בהן ליצירת אובייקטים קרמיים בעלי מאפיינים ואיכויות שניתן להשיג רק באמצעות טכניקות אלה. יתרה מכך, במרבית בתי הספר לקרמיקה כיום, נלמד מגוון שיטות שריפה מסורתיות. גם סדנאות קרמיקה חווייתיות לקהל הרחב, כוללות בדרך כלל התנסות בשריפות עישון, סאגר, ראקו ועוד.

בין שליטה לחוסר שליטה

אחת מטכניקות השריפה המסורתיות הנפוצות כיום בעולם המערבי הינה שריפת ראקו, שמקורה ביפן של המאה ה-16, והיא קשורה קשר הדוק לטקס התה היפני המסורתי. המילה ראקו מתורגמת לתענוג, שמחה , נוחות, קלות/קלילות ומקורה בשמו של המקדש Jurakudai  שבקיוטו, שנבנה במאה ה-16 על-ידי Toyotomi Hideyoshi, לוחם ומדינאי מפורסם באותה התקופה. כלי הקרמיקה אותם מכנים היפנים כלי ראקו, הינם לרוב קעריות תה שנוצרו במקור על-ידי שושלת קדרים שנהגו לחתום את המילה ראקו על עבודותיהם.

בתהליך השריפה היפני מסורתי של כלי הראקו, נהוג היה להוציא את הכלים מהתנור החם ולתת להם להתקרר במהירות באוויר הפתוח או בתוך מיכלים מלאים בחומרי בעירה אורגניים, דבר שיצר סביבה דלילה בחמצן וגרם ליצירת אפקטים ייחודיים על הכלים. במאה ה-20, עם פרסום הספר A Potters Book של הקדר האנגלי ברנרד ליץ', ששהה תקופה ארוכה ביפן לצד קדרים מקומיים, נפוצה בשורת כלי הראקו במערב, אך טכניקת השריפה עצמה עברה שינויים רבים בעולם המערבי. למעשה, ישנו הבדל גדול בין מה שמיוצר ומכונה בעולם המערבי כלי ראקו לבין המקור היפני. העיקרון הכללי שנשמר הוא חימום מהיר של הכלים בתנור וקירור מהיר מחוץ לתנור, תוך שימוש באלמנטים חומריים שונים ליצירת אפקטים עיטוריים על פני השטח של הכלים.  במערב התפתחו סוגים שונים של שריפות ראקו, ביניהם ראקו עירום בו הכלים עוברים מירוק לפני השריפה ונעשה שימוש בחומרים כמו סוכר ושערות סוס או בחומרים אוטמים שונים כדי ליצור דוגמאות של צבע שחור על-פני הכלים. כמו כן, התפתחה שריפת ראקו במהלכה נשרפים כלים מכוסים בזיגוגים צבעוניים שונים, כאשר תהליך קירורם המהיר וחשיפתם לעשן, יוצרים אפקט ייחודי של סדקים שחורים על פני השטח.

מגוון התוצאות האפשריות בשריפות אלה הינו אינסופי, וחלק בלתי נפרד מהקסם שבטכניקות שריפה אלו הוא הריגוש שמלווה את המשחק העדין בין שליטה לבין חוסר שליטה בתוצאה הסופית.

למידע על סדנת שריפות קרמיות מיוחדות, בהנחיית שמאי גיבש.
למידע נוסף על סדנאות קרמיקה בבית בנימיני

מקורות ביבליוגרפיים:
Jones, David (1999). Raku – Investigations into fire, Ramsbury Marlborough: The Crowood Press
Leach, Bernard (1965). A Potters Book, London: Faber and Faber
Perryman, Jane (2004). Naked Clay – ceramics without glaze, London: A&C Black, Pennsylvania: University of Pennsylvania Press
Perryman, Jane (1995). Smoke – Fired Pottery, London: A&C Black

בימי הפריחה של הסלדון הקוריאני, שימשו כלי הקרמיקה המזוגגים בזיגוג זה בעיקר את האצולה במרחב של קוריאה-סין. כיום, הקוריאנים יוצרים כלים אלה לעתים מתוך שימור המסורת העתיקה ולעתים מתוך נתינת פירוש חדש. שולמית טייבלום מילר הוזמנה להשתתף בפסטיבל הסלדון ה-38 שנערך בגנג'ין, עיר קטנה בדרום חצי האי של קוריאה, ולטייל ברחבי המדינה בעקבות הקרמיקה הקוריאנית.

המאמר לקוח מ-"1280 – כתב עת לתרבות חומרית", גיליון 22, חורף 2010. בעריכת טליה טוקטלי. כתב העת בהוצאת אגודת אמני הקרמיקה בישראל, בשיתוף עמותת אמנים יוצרים בישראל ובתמיכת משרד התרבות והספורט – מנהל התרבות.

צילומים: שולמית טייבלום-מילר.

קרמיקה קוריאנית - אונגי

__

פסטיבל הסלדון נערך מדי קיץ בגנג'ין, עיר קטנה בדרום חצי האי של קוריאה. עד המאה ה-14 הייתה גנג'ין מרכז חשוב לייצור כלי סלדון, ומשם יוצאו הכלים לרחבי מזרח אסיה, ואולם הכיבוש המונגולי במאה ה-13, החלפת שושלת המלוכה והשינוי הסגנוני שבא בעקבותיהם הרסו והשכיחו את אמנות העשייה של כלים אלה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 החלו בגנג'ין להתחקות אחר הטכניקה לייצור כלי הסלדון, והאזור שב והיה מרכז חשוב בתעשייה זו. זה 38 שנים נחגג שם פסטיבל שנתי המארח תחרות ארצית של יוצרי סלדון, ובשנים האחרונות התווספה גם תערוכת קרמיקה בינלאומית. במתחם הפסטיבל יש מוזיאון לתולדות הסלדון, מוזיאון לתערוכות עכשוויות, מפעל סלדון, סדנאות קרמיקה וגלריות, ובמסגרת הפסטיבל מתקיימים אירועי תרבות, תצוגה מרהיבה של קרמיקאים קוריאניים, כיתות אמן והדגמות.

לתוך קלחת זו הוזמנה קבוצת אמנים מאוסטרליה, מארצות הברית, מיפן ומישראל שעבודותיהם נבחרו להשתתף, כחלק מהפסטיבל, בתערוכה בינלאומית במוזיאון גנג'ין. במהלך ששת ימי הפסטיבל השתתפנו בכיתות אמן של מיטב הקרמיקאים הקוריאנים, וגם הדגמנו שיטות עבודה לקהל הרחב. כיתות האמן התמקדו בדרך כלל בטכניקות עבודה מסורתיות, מקצתן מרתקות ולא מוכרות במחוזותינו. את כיתות האמן העבירו אומנים שיצרו כלי סלדון ואונגי, אומנים שהתמקדו בתרבות קערות התה וכאלה שעבדו בקו עכשווי יותר.

בפסטיבל התוודענו לטכניקת עשיית כלי הסלדון – כלים בעלי זיגוג ירקרק המזכיר את אבן הירקן, שבמזרח נחשבת קמע מזל. לייצור כלי הסלדון משתמשים בחומר שנכרה בשדות האורז ומכיל כמות קטנה של ברזל. עיטור הכלים נעשה בטכניקת שיבוץ (inlay) של סליפ לבן או שחור ועליו זיגוג שקוף, ואת הכלים שורפים בשרפת רדוקציה בתנור נובוריגמה (תנור עץ מרובה חדרים) לטמפרטורה של C˚1200. הצבע הירקרק מתקבל מהרדוקציה של הברזל המצוי בחומר עצמו.

בימי הפריחה של הסלדון הקוריאני שימשו הכלים בעיקר את האצולה במרחב של קוריאה-סין. כיום הקוריאנים יוצרים כלים אלה לעתים מתוך שימור המסורת העתיקה ולעתים מתוך נתינת פירוש חדש.

אחת הטכניקות שהודגמו לנו היא בניית האונגי – מכל ענק המיועד לאכסון קימצ'י (ירקות מוחמצים חריפים, שיחד עם האורז הם ליבת החוויה הקולינרית בקוריאה, שממנה נמלטנו בערבים לקפה דה פריז – המנומנם והיחיד בעירו – כדי למצוא נוחם בקרואסון וקפה מן המניין). את האונגי יוצרים על אובני רגל אטיות במיוחד בעבודה יבשה. תחילה מכינים משטחים על ידי חבטת גוש חומר ברצפה עד שמתקבל משטח ארוך וצר, ואת המשטחים מניחים בשלבים זה על גבי זה. לאחר הדבקת המשטח מעצבים אותו על ידי סיבוב גלגל אטי מאוד ובעזרת כלי עץ מיוחדים המיועדים למטרה זו. לאחר שהמשטח נופח ועוצב מניחים עליו משטח נוסף וחוזרים על התהליך, עד שמתקבל הכד שגובהו יכול להגיע למטר עד שניים.

האונגי הוא אלמנט חשוב בתרבות המגורים, האוכל והקדרות בקוריאה כולה. לכל בית בכפר יש בחצר מזווה עם כמה כדי אונגי מסורתיים, ובשנים האחרונות התגלה ששימור בכדי האונגי המסורתיים איכותי יותר משימור בכלים העשויים חומרים תעשייתיים, וגם מפעלי המזון החלו להשתמש בהם במקום במכלי הפלסטיק. תעשיית האונגי אפוא פורחת. הפריחה הומחשה לנו היטב כשהגענו לכפר העוסק כולו בעשיית אונגי: יש בו סדנאות גדולות, מוזיאון לתולדות האונגי ואקדמיה לאונגי.

לאחר ששת ימי הפסטיבל יצאנו לטיול מאורגן של שמונה ימים ברחבי קוריאה ולביקורים אצל קרמיקאים שחלקם נשאו את התואר "אוצר לאומי" או "משמר מורשת" (ICA- Intangible cultural asset) – תואר הניתן לאומנים שבעבודתם משמרים מסורות עתיקות. קצרה היריעה מלספר על כל הקרמיקאים שביקרנו – רובם חיים בבתים נאים בכפרים ולכל אחד מהם תנור נובוריגמה (או שניים). את עבודותיהם פגשנו מאוחר יותר בגלריות של סיאול. ארחיב על אחדים מהם.

הנא ג'ון (Hanna Jun) הוא אחרון בוני הרעפים. הוא חי על ראש הר במונגיונג (Mungyeong), כפר קרמיקאים ידוע במרכז קוריאה. הוא כבן שמונים, וכל חייו עשה רעפים בטכניקה ידנית מסורתית, אטית ויקרה. במשך השנים תועשה הכנת הרעפים והעלויות הוזלו, והעשייה המסורתית הלכה וגוועה. לפני כעשר שנים נשרף בסיאול מבנה שער, שריד מחומת העיר מהמאה ה-14, וכשרצו לשחזרו התברר שנותר רק בונה רעפים אחד שביכולתו לייצר את הרעפים בשיטה המסורתית. מיד הוענק לו התואר ICA, והרשויות הזמינו ממנו 30 אלף רעפים (על כל צרה שלא תבוא), ובזאת הובטחה פרנסתו. בסיור לבית המלאכה שלו ראינו את תהליך הייצור האטי והמפרך, אך נראה שבריאותו איתנה והוא יעמוד בהזמנה.

פארק ג'ונג איל (Park Jong Il), החי גם הוא בכפר מונגיונג (Mungyeong), הוא אחד הקרמיקאים המגדירים עצמם "אומני קערות תה". בכפר קדרים רבים העוסקים בתחום זה, ובכל שנה הם עורכים פסטיבל קערות תה השואב אליו אספנים רבים מקוריאה ומיפן. ג'ונג איל הוא אחד האומנים שאירחו אותנו, וכמו אצל האחרים גם אצלו המקום הוא חלק מהסיפור: היער מלפנים, הנהר מאחור ולצד המבנה שני תנורי נובוריגמה מפוארים.

ככל שנענו צפונה פגשנו יותר ויותר אומנים העובדים בפורצלן. הקוריאנים ידועים באיכות הפורצלן שלהם, ובשנות הכיבוש היפני (1910‑1945) הועבר רובו של הפורצלן שנכרה בקוריאה ליפן. לאחר תום הכיבוש נותר זיכיון הכרייה בידי היפנים, ורק בשנות ה-80 הצליחו הקוריאנים להשתחרר ממנו ולהחזיר את זכות הכרייה לעצמם. גם כיום ניתן למצוא בקוריאה פורצלן פחות מאבנית.

ג'ון סונג קון (Jeon Seong-Keun) הוא עוד קדר מעניין – אומן המגלף את כלי הפורצלן שהוא יוצר. קון למד את אמנות הגילוף אצל פסל עץ בודהיסטי (פארק צ'אן סו, Park Chan-Soo) ויישם את רוח גילוף העץ בפורצלן. בביקור בסטודיו יצר הגילוף המסיבי של הכלים רושם כבד מעט, אבל כשפגשנו בכלים האלה בגלריות של סיאול הם היו מרהיבים ביופיים.

ביקרנו במוזאונים רבים: מקצתם מוזיאונים ייחודיים, כמו מוזיאון Maritime, המוקדש כולו למטען כלי הסלדון של ספינות טרופות מהמאות ה-11‑14 , או מוזיאון Clayarch, המתמחה בקרמיקה אדריכלית ובשילוב אמנות בתעשייה – שם ראינו תערוכה גדולה של נינו קארוזו מאיטליה ותערוכה נוספת – "לבנה" (Brick) – שהציגה לבנים מרחבי העולם. במוזיאון Clayarch יש מתחם שלם המשמש כסטודיו מאובזר גדול מאוד, ובכל שנה מתארחים בו חמישה קרמיקאים מהעולם לביצוע  עבודה בסדר גודל מרשים.

בקוריאה אוצרים את התערוכות באופן ההופך את היומיומי למרהיב עין. את הקסם הזה פגשנו בכל המוזיאונים שביקרנו בהם: כל התערוכות מוצגות בהרבה כבוד ויופי, ולא פעם האמנות הפלסטית מוצגת יחד עם הקרמיקה. ככלל הקרמיקה היא חלק טבעי מעולם האמנות. בכל מוזיאון יש התכוונות לחינוך וליצירה, ואפשר למצוא שם סדנאות מפותחות ומתוחזקות היטב, וניכר שיש בהן פריחה יצירתית ועשייה מרובה.

את המסע סיימנו בסיאול. עיר מרתקת, מודרנית מאוד ובה רובע שלם המוקדש לאמנות: בניינים שלמים שהם גלריות. בכל יום רביעי נפתחות התערוכות החדשות ברחבי הרובע, והסימן לפתיחה הוא זרי סחלבים ענקיים בכניסות לבניינים ולגלריות. כל אחד מוזמן להיכנס, ובפנים – חגיגה.

חזרנו מקוריאה הלומי קרמיקה ואמנות, והמטען שקיבלנו בא לידי ביטוי בתערוכה קבוצתית שהצגנו כעבור כמה חודשים בארץ ומלווה אותנו גם היום.

למידע נוסף על קורס קרמיקה בבית בנימיני

___

הקרמיקאים הישראלים שהשתתפו בתערוכה ובסיור: זהרה הראל, רותי ברקאי, שמאי גיבש, מרתה ריגר, שירה סילברסטון אדית רוזנפלד ושולמית מילר.