חַרְצֶלָן פּוֹרְצִינָה / איזיקה גאון

אוצרת: גלית גאון

איזיקה מתארח בבית בנימיני, היא ההגדרה הטובה ביותר לתערוכה שתפתח בקרוב בחלל הגלריה התחתונה של המרכז לקרמיקה. למרות שנפרדנו לפני עשרים וארבע שנים, איזיקה נוכח בחיינו מידי יום. אמן, יוצר, אוצר ואיש של אנשים, מארח, נוסע, חוזר, פוגש חולם, מהגר מאושר. בשנים האחרונות לחייו, הוא מצא עניין עצום ביצירה בפורצלן, דוחק בבית המלאכה בפירנצה להצטרף אליו במסע אל צבעים וצורות חדשות כמצע לרישום חופשי של נושא שליווה אותו מאז היה סטודנט צעיר בבצלאל – דימוי ראש, פורטרט עצמי בין חלום ופחד מוות.

לקראת התערוכה חזרתי אל ה'מחברות השחורות' – ספרי הסקיצות המוכרים, מחפשת סימנים למסע בעקבות הראש, שאלות של זהות ונדידה, הגירה ושייכות. אמנים, יוצרים ומעצבים, נושאים אותן ממקום למקום. בדומה להתקני חוסן ניידים, המחברות מחזיקות באופן פורמלי את המילים, הרעיונות, המראות וההשתקפויות של יצירתם, לצד מחשבות ופחדים, תזכורות אישיות ורעיונות לעתיד. המחברות של איזיקה, נושאות איתן לצד הרישומים חלקים של יומן, לוחות שנה, מודבקים בהן כרטיסי ביקור  חלקי מפות והערות שוליים. אני עוקבת אחריו דרך הסימנים הקטנים שהשאיר, דרך דפדוף אינסופי הלוך ושוב, אני נפגשת באמן, באוצר וגם במעצב ואפילו באבא שלי. כולם יחד מרכיבים תמונה סוערת של תשוקה ועניין, אהבה ויצירה. האמן, שלפעמים נדחק לשולי העשייה המוזיאלית ומחפש את דרכו החוצה כשהוא מתפרץ בציורים המכסים פרוטוקולים של ישיבות בקווי רישום שחורים. האוצר, שמבקש לייצר סדר במחשבות הסוערות, מארגן רשימות על רשימות של מחשבות ותאריכים, המעצב שמשרטט רישומי פודסטים וכרזות, מחשבות על חוויה תצוגתית וקהל. ואבא שלי שהדביק מכתבים שלנו באחת המחברות כשנסע רחוק.

אבל מאחורי כולם, נמצא אדם שלא מצא כאן לגמרי את עצמו ונקודת מבטו כמהגר, חולם מבוהל לא עזבה אותו מעולם. איזיקה שהגיע לארץ כילד, אחרי מלחמת העולם השנייה, גדל במושב עם הוריו שהגיעו בלית ברירה לארץ וביטאו בקול, את מורת רוחם מהעובדה שלא יכלו להישאר ביוגוסלביה ונאלצו להתגורר בלול תרנגולות נטוש בכפר. בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו – הוא יצא ללמודים רחוק מהבית – בבית הספר הטכני של חיל האויר בחיפה ומשם עשה את דרכו והשתבץ כמכונאי מטוסים בצבא. נדמה שהבחירה ב'טכני' לחוויה עוצמתית שחווה כילד בתקופת המלחמה, בה נחת בקרבת יחידת הפרטיזנים ביערות יוגוסלביה טייס מבעלות הברית. בכיסו היה דבר יקר ערך עבור ילדי המלחמה – לחם לבן.. הטייס היה החייל הראשון שראה איזיקה שסימל את הניצחון על הנאצים, החופש והחלום לחזור הביתה. לקראת סוף המלחמה, קובצו יהודי יוגוסלביה במחנה לצד חיילים איטלקיים. האחרונים, שחיבבו את הילד בהיר התלתלים והסקרן, נתנו לו שוקולד, בוודאי לימדו אותו מילים קצרות באיטלקית וקראו לו 'במבינו' ילד קטן באיטלקית. לימים יאמר "האיטלקים הצילו אותי בתחילת הדרך". לא לחינם כנראה, חלקו של העיצוב האיטלקי באוסף המחלקה לעיצוב ואדריכלות שניהל איזיקה במשך שלושים שנה, במוזיאון ישראל – עצום ביחס לאחרים. בצדק. ולא רק בגלל שוקולד. בשנות השמונים והתשעים היו המעצבים האיטלקיים ממובילי התפיסות החדשות ופורצות הדרך בעיצוב, אבל הם גם סימלו עבור איזיקה את הדרך אל החופש היצירתי והממשי כאחד. ושם גם מצא את דרכו בעשור האחרון לחייו ליצור שם בפורצלן וזכוכית, ראשים חולמים מבוהלים ומלאי צבע וחומריות, צבועים ורשומים ברכות מפתיעה.

הדפים במחברות מתחלקים לכמה סוגים. אלה של האמן המתעד זיכרונות מתורגמים במהירות, אלה של האוצר המתוסכל שחוצב בשולי המחברת אמירות של כעס "איך אפשר לדבר על אמנות בלי אמנים", לצד רבים מהדפים הכועסים שכוסו בדיעבד בקולאז'ים צבעונים. אלה של מנהל המחלקה ובהם רשימות של תערוכות, תאריכים, תורמים ופגישות ולצידם דפים כאוטיים שמבטאים סערות רוח של אוצר יוצר שכמעט ואינו מצליח לרסן את כל המילים והמחשבות אל דף אחד. וארבעה דפים. שולי המחברת של 96'. "היזהר באוגוסט" הוא כתב לעצמו. מסמן כך נדמה, לעצמו את סופו המתקרב.

תוך כדי דיפדוף, הבנתי כי ידע שנקרא בהם. יש דפים ששידך או הדביק כדי שלא נוכל לקרוא ודפים כתובים בכל כיווני הקריאה האפשריים, כשעיגולים וחיצים מסמנים כמפה לקוראת העתידית את רצף הקריאה שאינו בהכרח רצף הכתיבה..  יש מחברות מוארות מרוב אושר והתרגשות המשתקפים בכל אחד מהעמודים, כמו המחברת שליוותה את הנסיעה ליפן, או המחברת מסוף שנות השישים, נסיעה למקסיקו ובה מעין מכתבים קצרים, תיאורים של התרגשות לפני המסע אל מאצ'ו פיצ'ו בג'יפ פתוח. משתקפת בכולן תשוקה עצומה להיות שייך לכל מקום, לכל זמן, לכל שפה.

אני מתגעגעת אליו, הדרך שבה הצליח להביט אל ועל המציאות בעיניים טריות לגמרי – כילד שמעצב מחדש את ילדותו האבודה דרך תערוכות, חברים, ארוחות ערב ארוכות עמוסות במילים ואוכל, שפע של טוב ושמחה. הנוודות, כך נדמה שרתה היטב את איזיקה כשיצא אל העולם בכל פעם כמגלה עולם חדש. מכין את המסע ואז מתמסר לתנועה הספונטנית שבדרך כלל הביאה איתה רעיונות טובים וחברים חדשים שהצליחו לעמעמם במקצת את הבדידות.

כאמן יוצר חיפש איזיקה את ההזדמנות לפגוש את המציאות במלא עצמתה. ישיבה בבית "אחד" נדמתה בעיניו 'מעט מידי' כשמעבר לשדה תעופה בן גוריון נמצא עולם שלם של אפשרויות חדשות ואחרות משוחררות מלאום וזהות. היה לו חשוב להיות ברור-קריא-פשוט-בגובה העיניים.  כאדם, הוא היה בתנועה מתמדת, במסע אין סופי בו הרוויח מהיותו נווד, מהגר, לא שייך. עיניו ראו את המציאות באופן חד ומדויק יותר בזכות נקודת מבט ייחודית זו. השתקעות בעבורו סימלה התאבנות, תקיעות, שמרנות כל מה שניסה להימנע ממנו עד למותו. במבט לארוך, הסדר המופתי של דפי היומן, הפגישות הרבות, הכרטיסים, הגנו על רוחו החופשית לנוע בהתאם לעניין, לחפש את ההקשרים החדשים, את הרגעים שבהם נוצרת מחשבה חדשה להישאר נווד רעיוני, מהגר מחשבתי ואדם מאושר, רגיש ונדיב באופן יוצא דופן לאחר.

איזיקה מתארח בבית בנימיני, מציפה את העבודות שאהב ליצור בעשור האחרון – בבית המלאכה לפורצלן  'מנגני' בפירנצה. צבעוניים, שבירים מותחים את גבולות החומר, השרפה והחיבורים הבלתי אפשריים. בכולם ראשים מצויירים, מכויירים, משתקפים, נושאים ונחבאים נושאים איתם חלומות איטלקיים צבעונים על חופש ושחרור ואת צער הפרידה המתקרבת, מוקדם הרבה יותר מידי.

• חרצלן פורצינה, את השם מצאתי במחברת סקיצות משנת 96' נרשם בכתב יד מנוקד ומבטא את המונח חרסינה פורצלן בסרבו-קרואטית.