לצאת מהקווים / תערוכה קבוצתית

אמנים: שמחה אבן חן, שמאי גיבש, יעל נובק, אליה לוי יונגר, רונן ימין, עינת כהן, נצה בר, שי ג'רסי ועדי טל, רני גילת, שירה סילברסטון

אוצרת: עינב ברנס אליאסוב

פתיחה: חמישי, 16/07/20, 19:30

נעילה: שבת, 29/08/20, 14:00

שיח גלריה: שישי 28/8/20, יתקיים בארבעה סבבים בין 10:00-13:00, יש להירשם מראש

המושג "לצאת מהקווים" קורא לכולנו, כאנשים פרטיים וגם כחברה לחשוב מחדש, לאתגר מוסכמות, למרוד, לערער ולשנות את גישתנו אם כלפי מנהיגות, הוראה, התפתחות מקצועית ותפיסות חומריות כך שנוכל להתמודד כראוי עם האתגרים המיוחדים במינם של החיים במאה ה-21. אנו חיים בעולם של שינויים טכנולוגיים מואצים, מה שלא היה אפשרי, הופך לישים כמעט מידי יום. אך אי אפשר לחזות מה יהיה העתיד, שכן יש קפיצות לא לינאריות המשנות את יכולותינו והתנהלותנו ולכן קשה יותר להיערך לשינויים, מה שהיה מוגדר וברור משתנה בקצב מואץ ומצריך חשיבה גמישה להגדרת גבולות מתאר חדשים. בנוסף העולם נעשה "מקום צפוף", מתקיימת קישוריות בין אנשים שחוצה מדינות ויבשות מה שמאפשר לנו לחיות במעיין כפר גלובלי שנחשף לעולמות ותרבויות אחרות על בסיס יום יומי. הגירה, נדודים, עקירה, סכסוך הפכו למושגים יום יומיים אך כל אחד מהם הוא זרז לחשיבה  על "יציאה מהקווים" בוא בזמן שמושגים וערכים שגורים כמו אחווה, משפחתיות, סולידריות, היסטוריה, חברויות והליכה משותפת מקבלות ביטוי חדש.

התערוכה מבקשת להעז, למתוח ולפרוץ את גבולות החומר, השפה האישית, הטכנולוגיה והקונספט ולתת ביטוי אחר מערער, מאתגר ובוחן מציאות מחדש.  העבודות המוצגות בוחנות דרכים חדשות ליצירת שפה צורנית באמצעות תהליכים המתרחשים במהלך השרפה, או במפגש לא קונבנציונלי בין חומרים קרמיים שונים שבדרך כלל נעשה בהם שימוש נפרד. בנוסף, נבחנים בתערוכה מושגים אישיים וקולקטיביים תוך כדי התבוננות פנימית מחד והתבוננות אקטואלית חיצונית מאידך. מושגים כמו שבור ושלם, מסורתי ועכשווי, הטבע כמטאפורה לתכונות אנושיות, ותרבות הצריכה מקבלים פרשנות לא קונבנציונלית בתוך השדה הקרמי ובכך הם "יוצאים מהקווים".

שמחה אבן חן מציגה מספר אובייקטים מתוך סדרת עבודות רחבה יותר, "קיפול בתנועה" (Folding in Motion). אבן חן עוסקת ביחס בין "החלל החופשי" התלת-ממדי ובין משטחים גאומטריים דו-ממדיים פתוחים ומפותלים הנטועים בו, ומעניקים לו משמעות חזותית מבלי להגביל את תנועתו. העבודות של אבן חן מנסות למרוד ולערער ברמה החומרית, בעיצוב פני-השטח ושילובי הצבעים. במבט ראשוני על העבודות יש תחושה שמדובר בעבודות העשיות פלסטיק המתח החזק שמתקיים בין עיצוב פני השטח הגאומטרי המדויק (משבצת וקווים) לצורה האורגנית והאמורפית, כשהתוצאה הסופית של השילוב בניהם היא תחושה טקסטילית רכה. בעבודות אין חיפוש אחר דקיקות, שבירות, שקיפות ולובן המאפיינים ומזוהים עם תכונות הפורצלן, אלא, שימוש ביכולת הקריסה שלו, להגיע לצורות אורגניות, אמורפיות ייחודיות שאינן ניתנות לתכנון וצפייה מראש.

שמאי גיבש  בעבודתו "סדוקים כרצונכם", crackled as you please מבקש מהצופה להציץ אל מעבר לשלם, אל תוך עומקו של רעיון והשלכותיו על הקיום העכשווי והיומיומי בתקופת שבר. גיבש מציג אריחים ועבודה פיסולית בשלוש שכבות, אבנית,  Terra Sigillataופורצלן, בעוד שהאריחים מלאי שליטה הסידוק על האריחים הוא תוצאת ההשתנות בזמן השרפה. העבודה הפיסולית המונחת על האריחים עשויה אבנית ושכבות Terra Sigillata צבעונית כניגוד לשלם שאינו סדוק. גיבש משלב טכניקות וחומרים שונים ונותן ביטוי עכשווי ל-Terra Sigillata, טכניקה מסורתית בת אלפי שנים שפותחה במזרח התיכון ושנועדה במקור לאיטום ועיטור. בעבודתו ניתן לראות את הייחודיות הצפונה בטכניקה ודרכה להציף שיח חוצה תרבויות. הקווים בעבודתו יוצרים מעיין תיחום בתוך תיחום, מסגרת, אם  בממד המוחשי או האבסטרקטי, בהפרדה – אינדיבידואלית או קולקטיבית, ובעיקר בהגדרה, של רעיון, של צורה ושל התבטאות.

שירה סילברסטון  בעבודתה "עבודה לא חיונית בעליל" עוסקת באיבוד השיגרה ופיזורה מתוך הקווים המוכרים. באחת השגרה התהפכה, ושאלות של מה ומי חיוני? ומה ומי לא? הופכות להיות שגורות. כבר מספר שנים שסילברסטון עוסקת בדיסוננס בין חיוניות או אי חיוניות בתוך הבית ומחוצה לו וייחודיות התקופה הציפה את השאלות באופן בוטה, ערערה את המוכר ואילצה חשיבה מחדש. סילברסטון אוספת חפצים שהיו בעבר חיוניים, שהזמן וצרכי החיים השתנו ואיתם גם הגדרתם. חומר חיוני נערם על מדפי הסטודיו, באין בו שימוש מתקשה ומתייבש עם הזמן, מאבד חיוניות. סילברסטון "מחייה" את החומר מחדש ופורעת אותו שוב. היא יוצרת קפסולות של חומר הכולאות בתוכן חפצים מפלסטיק, המקיימים מאבק חומרים, החומר המתייבש לוחץ על חפץ הפלסטיק, הפלסטיק לא מתגמש וסדקים נגלים. מאבקים 'לא חיוניים'. סילברסטון מסדרת קווים מחדש.

 יעל נובק בעבודתה מרכיבה מקבץ אובייקטים המתכתבים קונספטואלית עם ההיסטוריה של החומר ונשענים וויזואלית על מבני ממגורות. האובייקטים מקיימים דיון ביקורתי על תרבות הצריכה בעולם נטול גבולות ומידה. לאורך השנים עושה נובק שימוש באובייקטים בעבודת יד מפורצלן המאופיינים בפשטות וניקיון מינימליסטי ומשלבת באלמנטים מן הנמצא (ready made) ובחפצים ממוחזרים  (upcycled/recycled) לחפצים יש קו גבול מטאפורי המגדיר את המשמעות התפקודית שלהם שימוש חוזר בחפצים מן הנמצא שהיו להם חיים בגלגולים קודמים יוצק בהם משמעות חדשה ואחרת ומוציא אותם מקווי ההגדרות המקובלות של עצמם. בעבודתה בוחנת נובק את קו הגבול הנפרץ של החפץ המוצא מההקשר הראשוני שלו נשתל בהקשר חדש, מתרחב ומעמיק. בעבודתה היא יוצרת דיאלוג ומציפה שאלות על מקומה של עבודת היד רבת השנים, העמלנית בשדה עשייה רווי תהליכי ייצור מתוחכמים וטכנולוגיה דוהרת. עמדתה הביקורתית של  נובק "מתובלת" בעולמות משחק, הרכבה הומור ושעשוע.

רני גילת מבקש לבחון את המושג "לצאת מהקווים" דרך התבוננות מפריזמה שלא היה רגיל לראות דרכה. הרצון להתגלות במלואו, באופן לא מתחכם מאפשרת את השאלה מי אני? במלוא עומק משמעותה המכונן, שכמו משיב את המונח מראה -Mirror  – אל מקורו בלטינית, שמשמעו פליאה וסקרנות. העיסוק בהשתקפות מעסיק את גילת לאורך השנים והוא בוחן אותה שוב ושוב דרך משטחי זהב כדי לראות, לבחון לגלות משהו חדש על עצמו. גילת מציב מראה מזהב, ומישיר מבט אליה "מראה מראה שעל הקיר…" המראה התלויה בתערוכה מחכה לצופה שיבחין בה, יתקרב ויפגוש את בבואתו המשתקפת מתוך הזהב. 

עינת כהן  ממשיכה את עיסוקה בשנים האחרונות בדימוי של דג הסלמון שמסעיר את דמיונה בשל אורח חייו המיוחד ותכונתו המופלאה לשחות כנגד הזרם. עבודתה  של כהן פיסולית על גבול השימושי, כזו המזכירה קונטור של כד אך מפאת עדינותו דקיקותו ושבירותו הוא אינו יכול באמת להיות שימושי. היא בוחנת בעבודתה את הצורה התלת ממדית, המשטחים הרכים הטקסטואליים, התחושה הריאליסטית של עור הדג, והפרופורציות  פנים חוץ של הסלמון. בתערוכה מוצג כד כמחווה לכדים הקנופיים במצרים הקדומה ששימשו לאחסון אברי הפנים של המומיות שנחנטו. לכד המדמה עור סלמון מוסיפה כהן מכסה אסימטרי אורגני המדמה את בשר הסלמון הכתום/וורוד ובוחן את המתח בין פנים וחוץ, חי ומת. כהן "יוצאת מהקווים" הן במישור הקונספטואלי והתכונות שמאפיינות את הדימוי הן באופן הצגתו בקווים אלכסוניים רכים דקיקים החותכים כביכול בבשר החי.

אליה לוי יונגר מבקשת לבחון את קווי המתאר של הכד כאובייקט בעל היסטוריה ותרבות עשירה אשר נבחן בשימושו, במבנהו, בצורתו ובצבעו. בעבודתה היא עוסקת ביחס שבין הדימוי של הכד הרקום בחזית לבין הפונקציונאליות והצורניות שלו. גם בעבודותיה הקודמות לוי יונגר ניזונה מעולם דימויים אשר מקבלים ביטוי על אובייקט קרמי מחורר הבוחן ומנכיח שתי מסורות קראפט לכדי אובייקט אחד. לרוב החומר הקרמי משמש כקונסטרוקציה וכמצע לציור ושכבות חוטים נרשמות ונרקמות עליו בדימויים וצבעים אשר יוצרים יחידה שלמה. בעבודתה מחפשת לוי יונגר לקשור בין חומרים קשים לרכים, בין החומר הקרמי והטקסטיל והמתח במפגש הנוצר ביניהם. לוי יונגר יוצרת דיאלוג בין הכד כאובייקט תלת ממדי, חומרי לבין  דימוי הכד הרקום עליו.

נצה בר יוצרת "פיסות מדבר", היא מקבלת את ההשראה מהטבע שסובב אותה ובוחנת כל פעם מחדש את גבולות טכניקת הנריקומי המלווה אותה ביצירתה. היא יוצאת מגבולות החומר המוכרים לה ומעבודת האבניים ובוחרת להשתמש בחומרים גסים מאוד שמצד אחד מרחיקים אותה מהדימויים הנקיים והמדויקים אותם היא רגילה ליצור ומהצד השני מקרבים אותה אל המדבר מלא הטקסטורות ואל ציורי הסלע שמהווים השראה עבורה. סדרת העבודות שהיא מציגה היא מעין מכלים ש"נולדו" מתוך גושי חומר בגריעה, גושי החומר נוצרו בטכניקת הנריקומי בה היא יוצרת דוגמאות צבעוניות שכבות על שכבות. את גוש החומר המתייבש מתחילה בר לגלף וממנו חושפת את הצורה ואת שכבות החומר הצבעוני.

רונן ימין  נזכר בקירות בית ילדותו שהתקשטו בקישוטי קיר חסרי תכלית או פונקציה ממשית, פמוט תלוי שכנראה מנסה לחקות לפיד אבירים מטירה עתיקה או ראש אייל מפלסטיק על תקן פוחלץ תלוי על הקיר, שנות השמונים בפריפריה היוו קרקע פורייה לעיצוב מתקשט שניסה להתהדר בחיקויים של עיצוב המסמלים הוד ויוקרה. בעבודתו  מפרק ימין את החפץ מתכליתו המופרכת מלכתחילה, ומחבר אליו עבודות חומר המייצרות קומפוזיציה חדשה ומאזכרות את הפונקציה, הפנטזיה והצורניות של החפץ. קרני האייל יוצאות משליטה ומייצרות את החלום על מקומות רחוקים ממנו הוא בא.

שי ג'רסי ועדי טל ג'רסי וטל יוצרות סדרה של כדים כאשר בעזרת מנגנון ניתן יהיה לשחק איתם, לשבור – לפרק לחתיכות ולהחזיר אותם לצורתם. בעבודתן הן בוחנות מה הערך של השבר ביחס לשלם? ומה הערך המוסף אם בכלל בצורך לאחות את השברים. שואבות השראה משירה של לאה גולדברג:

שלושה עמדו / לאה גולדברג

שלושה עמדו מול שבריו של שלם –

חכם, שוטה וחולם.

אמר החכם:

הן בדרך ישר אני בא –

מעולם לא רוחם אל עולם לא נוחם

וידע לבי מה ניבא.

אמר השוטה:

השלם עומד על כנו.

רק נדמה לי שהוא נשבר.

רק משום שאני שוטה

לא אוכל לתקנו.

ובכה החולם ביודעו:

הלא שבר עם שבר

לא יחובר.

וכל שבר היה בידו

לשלם –

וחזר ונשבר.