סדרת אריחי הקיר של אלינה איטן המוצגים בגלריה מזמינה את הצופים להתבוננות אינטימית, הקפאה של רגע בתהליך יצירה מבוקר שהתרחש בסטודיו הפרטי של האמנית. תהליך היצירה נע על הציר שבין הספונטני, המקרי, החד פעמי לבין המחושב, המתוכנן והנשלט.
הפורמט -אריח וממדיו נבחרו בקפידה, אלינה איטן ממסגרת מקטעי חומר ומידע, המשקפים את תחושותיה וניסיונה כאמנית באמצעות חומרים כמו גבס ופורצלן המגיבים למגע ונשלטים על ידה. ביכולתה למצוא את נקודת הזמן המדויקת בה הגבס יענה לרצונה, בשילוב של ניסיון ואינטואיציה היא אוחזת בשתי ידיה רשת מתכת ומעבירה אותה בתוך המסה של החומר המתגבש. בפעולה ספונטנית שהיא חיבור בין הגוף והנפש, תנועה מדיטטיבית שנעשית בינה לבין החומר ובינה לבין עצמה היא מייצרת הזרמה של אנרגיה עד לעצירה והקפאה של החומר והרגע בזמן.
תהליך היצירה של אלינה איטן הוא חופשי ומשחרר, היא חוזרת עליו מספר רב של פעמים עד שמתקבלים המרקם התנועה והפיזיות של החומר שמעניינים ומספקים אותה. לחומר יש עוצמה וכוח הטמונים בו והיא מתרכזת. מתבוננת ומחליטה מה תהיה מידת התערבותה. האם היא תבצע תנועה דרמטית, מעצימה או תתערב התערבות מינימליסטית שתופסת את מהות החומר ומקבעת אותו. יש משהו קסום ופלאי באקט הפיזי-רוחני הזה שמתקשר לתהליך בריאה יש מאין, בריאה של פני שטח עשירים ורגישים. התגלמות בחומר של נופים גיאולוגים אוניברסליים אדירי ממדים בזעיר אנפין. היא כמו צלמת המנציחה רגע דרמטי שארע, נלכד בעדשת המצלמה ולעד ישמר את האנרגיה שעברה ואיננה עוד. בשלב הבא תהליך העבודה משנה פאזה והופך להיות מתוכנן, מדויק ומחושב, את הפרגמנטים העוצמתיים שיצרה היא בוחרת להפגיש עם הגאומטרי ההנדסי והמתורבת ועושה זאת ע"י בניית קונסטרוקציית חומר, המשמשת כמסגרת תומכת. עצם פעולת המסגור היא ניסיון ביות של הטבע, ומה שמופיע בתוכה הוא קיבוע של ארעיות.אלינה איטן עומדת מתפעלת ומשתהה אל מול עוצמת הטבע ואיתניו, מהות עבודתה הנה ייצוג של צורך שהוא אנושי, התשוקה לשמר באופן פיזי פיסות זכרון של רגע מחוויה גדולה שנצרבה בה.
העבודה של אלינה איטן היא עבודה בסדרות, מכל תבנית נוצקים מספר אובייקטים משוכפלים של אותה תנועה בודדת שהונצחה. אלו הופכים לבסוף לאריחי קיר בתהליך למידה ארוך איטי ומבוקר המלווה במחקר טכנולוגי מעמיק לשם הרכבת חומר היציקה הנכון ותהליכי הייבוש והשריפה המורכבים שימנעו עיוותים ושברים בנפח הגדול והעדין. לאחר מכן יגיעו שלבי הצביעה והזיגוג, שוב חוזרת אלינה לתהליך של עבודה ספונטני, חופשי ואינטואיטיבי. היא מתייחסת לכל אריח כאובייקט ייחודי –בודקת ומחפשת את הטיפול הצבעוני שיבטא באופן מושלם את התנועה והטקסטורה שהיא מעוניינת לתרגם מתוך התבוננות בנעשה בטבע ובנראות של חומרים שונים.
מקורות ההשראה של אלינה איטן, והדברים שמרתקים אותה הם המפגשים בין אדריכלות, טבע ועיצוב. בטיוליה בעולם היא נמשכה למקומות בהם מתקיים טבע פראי עוצר נשימה, טופוגרפיה של נוף בראשית לצד ארכיטקטורה מונומנטאלית מעשה ידי אדם. גשרים ומבנים ארכיטקטוניים אולטרא מודרניים הבוקעים כגוף זר מתוך הנוף הותירו עליה רושם עז וגיבשו בא את הרצון לפעול על הסקאלה שבין המחושב לפראי, הטבעי והמהונדס. למרות שהמרקם של האריחים היצוקים הוא חלק, המראה הסופי שלהם הוא גרעיני מחוספס וחולי, הצבעוניות של כל אובייקט נוצרת כתוצאה מריסוס שכבות צבע בגוונים שונים וצבירתם זו על גבי זו. תהליך שמצד אחד מצריך דיוק ומצד שני חופש, הנוצר כתגובה לטקסטורה והצבע המתגבשים בחיפוש אחרי מעברים רגישים שמדגישים את הטופוגרפיה של החומר באור וצל. לעולם לא יהיו שני אובייקטים זהים ולמרות שהם משוכפלים כחלק מסדרה במובן הזה הם חד פעמיים.
אלינה איטן בדרכה מנסה להתמודד עם הקונפליקט/האתגר העומד בפני אנשי החומר – כיצד להביא לידי ביטוי, לשמר את הטריות, הפלסטיות של החומר אחרי התקשותו בתהליכי הייבוש והשרפה. היא עושה זאת תוך זרימה ותנועה בין מצבים קוטביים רך וקשה, ספונטני ומתוכנן, ידוע ומקרי.
סדרה נוספת, מאוחרת יותר, המוצגת בתערוכה הנה אריחי קיר יצוקים דמויי כרית. פני השטח שלהם חלקים לגמרי והתייחסות למושג זרימה באה לידי ביטוי אך ורק מהאופן שבו נראה הזיגוג בסוף תהליך השרפה. אלינה איטן מפתחת זיגוגים שניתכים ויוצרים אפקט של נזילה שנעצרה. דגם מדויק שהיה ונשטף בזרם מאזכרים בדי איקט (IKAT) אינדונזים ומתכתבים עם עבודות מוכרות מתולדות הקרמיקה כמו למשל כלים בסגנון גלזורות שלושת הצבעים של שושלת טאנג, סין (TANG DYNASTY) ועבודות של ג'ון קאנקו (JUN KANEKO). גם כאן כמו בסדרה הראשונה קיימת תחושה של תנועה שהוקפאה בזמן עם שיכלול של אלמנט המתח שבין השליטה לשחרור. נדמה כי בסדרה זאת אלינה איטן מאתגרת את עצמה ומותחת את הגבול עוד קצת שכן התוצאה במקרה הזה נקבעת בתיאום סינרגי בינה לבין התנור בזמן השרפה ומצליחה ליצר מפגן מרשים על פני השטח הבוחן את הסבולת של האמנית בשאיפה להשגת בקרה בתנועה של הדגם הנוצר ע"י הזיגוג.
התבוננות בביוגרפיה האישית של אלינה איטן יכולה להאיר נקודת מבט מעניינת על התגבשות והתעצבות תפיסתה האמנותית: אלינה איטן נולדה ברוסיה, בשנת 1977, היא קבלה חינוך לאמנות מגיל צעיר, למדה ציור ופיסול פיגורטיבי ריאליסטי בבית הספר ובקולג' עד גיל 18 כשעלתה לישראל. בגיל 20 התקבלה לאקדמיה לעיצוב ואמנות בצלאל ללימודים במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית וחוותה לראשונה תפיסה מערבית שונה לחלוטין ללימודי אמנות. גישה זו, עמדה בניגוד למה שהתחנכה עליו במולדתה. לימודי התואר הראשון נעשו תוך כדי תנועה והכרח הסתגלות לתהליכים של קליטה ודרכי התנהלות בתרבות הישראלית הלא פשוטה. היא סיימה את לימודי התואר הראשון בהצטיינות בשנת 2001 וב-2004 התקבלה ללימודי תואר שני בקרמיקה בניופלאץ (New Paltz) ניו יורק, ארצות הברית, שוב מעבר חד לארץ אחרת תרבות אחרת תפיסת עולם שונה ודרישה להתאמה והתארגנות מחדש. גם את המעבר הזה היא עושה בהצלחה ותוך כדי הלימודים משתלבת בהדרכת תלמידי תואר ראשון וכאסיסטנטית בסטודיו של מארי ריי (MARY RAY) שעמדה בראש המחלקה בה למדה. בסיום התואר היא התקבלה לשנת התמחות בפורט צ'סטר ניו יורק. ב- 2008 היא שבה לישראל מקימה סטודיו פרטי בחדרה ומשתלבת בלימודי הוראה במכון אבני ובבית בנימיני. המסע הפתלתל הזה, הרצוף במעברים ושינויים גיאוגרפיים ותרבותיים בפרק זמן קצר כל כך בגיל צעיר מחשל ומעצב ובהכרח מטביע חותם בנפש האדם ומצריך כוח רצון ודבקות במטרה. נראה כי גם כאן הדרך להצלחה במסלול בו בחרה מחייבת שילוב מהודק בין המתוכנן והקפדני לבין היכולת למצוא מקום לתנועה, וביטוי לחופש אמנותי ויצירתי.
אלינה איטן בחרה לקרוא לתערוכה במילה אחת: זרימה. מילה זו היא מדויקת ומספרת את תמצית הסיפור כולו. היא מופיעה בשלוש שפות: רוסית, עברית ואנגלית המסמנות את מקום הנביעה ותוואי הדרך.
האמן נושא עליו את גוף עבודותיו, הן כתב היד האישי שלו ומוטבעות בו כמו קמטים בעור, מתוך התבוננות בגוף העבודות שמציגה אלינה איטן ניתן באופן ברור ומובחן לקרוא את דמותה. היא אישה יוצרת חושבת ומחושבת ניצבת כמו גשר מיתרים לבן הנטוע בתוך סביבת נוף משתנה המתעצבת ע"י נסיבות החיים. עם זאת היא רכה, זורמת, ונמצאת בחיפוש אחר הדרך להיות כמו מים שבתהליך פורוזי בלתי פוסק שוחקים ומחליקים את פני הסלע.
