יציאה למסעות מעשירה את עולמנו הרוחני והחומרי. במסעות שונים, אנו נחשפים לתרבויות וקהילות, למנהגים ואורחות חיים, לומדים – ולעתים אף משתנים מעט וממשיכים הלאה. בתקופה שבה אנו חיים אנחנו חשופים ל"עולם הגדול" על רבדיו השונים בכל זמן נתון אנחנו חווים מפגשים בין תרבותיים, אינפורמציה, רעיונות וצילומים הנקראים בדרכנו. התערוכה מבקשת להרחיב את המונח "מסעות" ולבחון את המושג מעבר להגדרה הקונקרטית שלו ובכך לראות בו נקודת מוצא למסעות אישים, שורשים, חומרים או כל מסע אחר אותו אנחנו עוברים במהלך החיים.
עבודת הוידאו 'התבוננות' של האמנית רחלי רוטמן גרג'י היא חלק מסדרת עבודות וידאו בהן היא בוחנת את יחסי הגומלין שבין החומר ל'אנטי חומר' שבצילום השטוח. הצילום מאפשר לברוא עולם שבו הדימוי הקרמי עוטה ופושט צורה שוב ושוב ללא הגבלה, ללא תלות בצורך באובייקט ממשי שרוף, מעבר לגבולות החומר. בעבודתה 'התבוננות' חושפת גרג'י את תהליך היצירה עצמו. התהוות הצורה והמסע אל הרגע החמקמק שבו מתקיימת סינרגיה מלאה בין היוצר, החומר, הצורה והמהות. זהו רגע של קסם אשר נוכח לכמה שניות ונמוג עד היציאה למסע הבא.
בבית ילדותו של רונן ימין , מטחנת הבשר הידנית פעלה כמעט מידי יום, טוחנת הכל…..בשר, דגים, פלפלים ובעיקר שימשה כמעין אקסטרודר שהוציא רצועות בצק מהן חגה אמו כעכים. פעולת סיבוב הידית הרפטטיבית ויציאת החומר מהפתח נראתה לימין כמעשה קסם ממש, כאילו באמצעות ידית המטחנה מסובבת אמו את גלגלי הזמן, כמו גלגל הפלך בידו של עוץ לי גוץ לי, שבאמצעות הסיבוב הופכת דבר אחד לדבר אחר. בבגרותו הפך ימין לקדר והחיבור המתקיים בין גוף לכלי המשיך להעסיק אותו בתהליך היצירה. עבודת האבניים היומיומית ותנועת הסיבוב הפכה לחלק מהזהות הקיומית שלו. ההתרגשות מהפיכת גוש חומר לאובייקט עדיין מייצרת אצל ימין קסם של מחוזות ילדות.
רני גילת בעבודתו "שבט" צועד אחורה בזמן, הוא מבקש לבחון את מקומה של הקהילה ביחס לאינדיבידואל. גילת בודק דינמיקת בין אישיות בתוך מסורות שבטיות אשר שרדו כקבוצה מגובשת כשהם שומרים איש על רעהו, בוחן קהילות עירוניות מודרניות אשר פיתחו עם הזמן את מושג האינדיבידואל ואיך מוסדות הקהילה ומוסד המשפחה החדשה עברו שינוים עצומים לאורך השנים ופיתחו סוגים רבים ושונים של קבוצות קהילתיות, משפחות שונות ואינדיבידואלים החיים זה לצד זה. גילת מבקש להתייחס בעבודתו למשפחה החדשה ולמסע הארוך ולעתים המייגע שהיא עוברת בכדי להתקיים בתוך החברה. למרות השינויים העצומים שהתחוללו במיקומו של השבט/הקהילה בחיינו היום רואה גילת בתמיכה ובדינמיקה הבנאישית מקום חשוב ואקוטי להתפתחות ולאפשרות לשרוד פיזית ונפשית בעולם.
רועי מעין תר את הארץ, תר את העולם בחיפוש מתמיד אחרי חומרים. החיפוש הוא אינטנסיבי, אובססיבי, הוא דרך חיים. המסע המחקרי והיצירתי של העבודה הוא ליצור חיבורים בין הצורניות, המרקמים, החומרים והדימויים של המקום לבין אלו של מעין. בעבודתו "אוסף טוף" מוצגת סדרת מטקות המייצגות רובד ב"ישראליות", המטקות עברו המרה חומרית מן העץ אל החומר הקרמי, על המטקה מנסה מעין להטמיע את אדמת הארץ שאסף בהרי ירושלים והגליל, גושי טוף. ההיברידים שיוצר מעין מעקרים אותם מהפונקציונליות שלהם ושואלים שאלות על המרחק והגבולות בין ישראליות ומקומיות.
רחל מנשה דור חיה בצפון הארץ, מחוברת בכל נימיה לטבע שפרוס סביבה. טיולים בשביליי הארץ, בנחלים ובמסלולי ההליכה מפגיש אותה עם שאריות פסולת רבות וחפצים שהשאירו מטיילים או שהביאו השיטפונות. מנשה דור אוספת בדרכים את "האוצרות", מארגנת בקופסאות בסטודיו ומתעדת מאיזה נחל נאספו ומתי. הממצאים מכל נחל מודבקים לדבוקה אחת נוצקים ויוצרים גוף חדש עם DNA ישן. בהתערבותה בשאריות שמצאה יוצרת מנשה דור, מיכלים חדשים הניתנים לשימוש וזאת מתוך תקוה להפוך את ערמות הפלסטיק לחרס שגם אם הוא נשבר הוא יתמזג היטב עם הטבע.
רעות רבוח יוצרת ראשי זאבים, היא בוחנת את דמות הזאב החי בלהקה, מתבגר מתנתק ממנה ויוצר לעצמו להקה חדשה. כבר כמה שנים שרבוח נעה בציר באר שבע תל אביב כל מקום מספק לה משהו אחר, כל מקום לוקח ממנה דבר מה. המעברים התכופים בין שתי ערים, בין בית לסטודיו ובין לבד לביחד מאפשר לרבוח לבחון את המרחב בו היא חיה, על הקו. בעבודתה "הזאבים" מציגה רבוח סדרת ראשים, ללא גוף מה שמאפשר לה להתרכז במבע העוצמתי של החיה ובכך למתוח קו דק בין יופי ודחייה ובין פחד ומשיכה, בעבודתה היא שואלת שאלות על שייכות ועל מרחב פעולה במעגלי חייה השונים המשפחה, האמנות, הרווקות. הזאב בשבילה הוא מקור כח כחיה השורדת גם במרחב טריטוריאלי וגם במרחבי ספר.
אמא של ילד וכבר לא ילדה של אמא, אמא ללא אמא. נועה אלמגור מחפשת מקצב, זה שהכירה נדם וזה החדש עוד לא מספיק מוכר. בעבודתה "מיכל מכיל מיכל" יוצרת אלמגור סדרה של מכלים, מעין משפחה הנושאת בחובה זיכרונות וגעגוע, מנטרות אימהיות וכמיהה להכלה ללא תנאי. אלמגור בוחנת את הגבולות בין המקומות המוטמעים בה מילדות והחומרים שנוצקו והשפיעו על מי שהיא היום כאדם בוגר ועל מה היא מעבירה הלאה לילדיה שלה כל זאת תוך בחינה בלתי פוסקת את מרחבי היתמות מאמא שלה אל מול האימהות האישית שלה בתוך תהליך הקמת משפחה צעירה.
שלי שביט בוחנת את גבולות המגע, היא מנסה להתחקות אחר התנועה האנושית אשר נמצאת במתח מתמיד בין האורגני לתעשייתי. שביט מתעכבת על הפער בין מגע של הגוף, גולם המתגלגל, החי, המוחץ כזה המשאיר בתנועתו חותם לבין מגע הטאצ' היומיומי, התעשייתי, הרב פעמי על מתג הפעלה On/Off, כזה שלא משאיר אחריו דבר. בעבודתה טאצ' ON/Off מחליפה שביט את מתגי הפלסטיק התעשייתיים למתגי חומר, הגולם הבשרני המתגלגל על המתגים מפעיל אותם, מוחץ ומשאיר בהם עקבות ממגעו.
דקלה מוסקוביץ יוצרת כלי אוכל ותכשיטים. בעבודתה "מחזור החיים" היא מבקשת לבחון את המסע החומרי אותו היא עוברת בתהליך היצירה. מוסקוביץ בוחנת את גבולות האובייקטים המוכרים, היא יוצרת אותם, מפרקת, חותכת ומרכיבה מחדש ובכך משנה להם את המקצב ואת זהותם ההתחלתית. הפרגמנטים החדשים עוברים תהליך של השתנות הם מורכבים יחד ויוצרים אובייקט פיסולי גדול ממדים המקבל משמעות חדשה.
3 בטנים, 3 טבורים, 3 סיפורים. סדרת עבודות הקיר של שירה סילברסטון מתייחסות להתבגרות הגוף הנשי, סימנים שהזמן, לידות ואימהות הטביעו עליו את חותמם. סילברסטון יוצרת את הבטנים בפורצלן, הלבן והאצילי שבחומרים הקרמים ומעטרת בעיטורים מסורתיים בכדיי לייפות את הקיים, אך מסגרת הפלסטיק, שבימים כתיקונם משמשת כישבנון לפעוטות, רק מגחיכה אותן יותר. מסע של התבגרות והתפכחות נשית דרך הטבור.
לסיכום, סופר המסעות השווייצרי-צרפתי, ניקולא בּוֹבְיֵיה כתב: "חוויית המסע מובילה אותנו אל מחוץ לרקע המוכר שלנו. נדמה לך שאתה יוצא למסע אלא שהמסע יוצא וחודר אליך."1
