דג קטן זה לא דג גדול אבל קטן

פתיחה: יום ה' 28/02/2019, 19:30

נעילה: שבת, 27/04/2019, 14:00

שיח גלריה: שישי, 12/04/2019, 11:30

אוצרת: דינה כהנא גלר

מציגים: אורית אדר בכר, עדנה אוליבר פרידמן, יהושוע בורקובסקי, דינה ברמן, רון חן, דניאלה יניב ריכטר, אמנון ישראלי, ארז ישראלי, דליה מאירי, מיה מוצ'בסקי פרנס, דויד מוריס, חיימי פניכל, מאיר פרנקו, סלי קריסטל  קרמברג, זיו צפתי, Tal R., Kees Viser

על הדיוק במדע

"באימפריה זו הגיעה אמנות כתיבת המפות למידת שלמות כזאת שמפתו של מחוז אחד השתרעה על פני עיר שלמה ואילו מפתה של האימפריה כולה – על פני המחוז כולו. ברבות הימים לא סיפקו עוד מפות ענק אלה את התושבים וועדות כותבי מפות החלו להכין את מפת האימפריה שגודלה כגודל האימפריה עצמה, והיא זהה עמה בכל נקודה ונקודה.

הדורות הבאים היו אדוקים פחות במדע כתיבת המפות, הם גרסו שמפה נרחבת זו היא מיותרת והפקידו אותה לאכזריות השמש והחורף. במדבריות המערב שרדו כמה חורבות של המפה, שם שוכנים חיות בר וקבצנים. בארץ כולה לא היו שרידים נוספים של מדע כתיבת הארץ." 

מתוך "מסעות אנשי החיל" לסוארס מיראנדה, ספר רביעי, פרק מ"ה, לרידה, 1658.

 

(חורחה לואיס בורחס, גן השבילים המתפצלים עמ' 28 מוזיאון, תרגום יורם בורונובסקי)

 

דג קטן זה לא דג גדול אבל קטן

איכויות אינטימיות יש בעבודה קטנה שנוצרת מתוך ההכרח לזקק ולחדד משהו שעובר בקנה מידה קטן, שיכולה להכיל גם עולמות מורכבים ועצומים בגודל קטן ללא רעש מיותר.

זאת יכולה להיות אפילו תמצית חריפה.

להקטין מאפשר להעמיס משקלים בדויים, לפרוש מרחבים דמיוניים. בעולם שבו אנחנו חיים עם הדמיות והקטנות של המציאות, מעניין לראות איך פועלת ההקטנה כפעולה שאינה דחיסה (כמו בצילום), ליצירת עולם מקורי ומיוחד, שמתנתק מהדבר הגדול שעליו הוא מצביע, והופך תוך כדי כך, להיות לתופעה מקורית עם שפה ייחודית.

לתערוכה נבחרו מוצגים שנעשו בבלעדיות המבודדת של אמן בסטודיו שלו, ללא התערבות של מומחי הפקה וטכנולוגיות הגברה מונומנטליות. דברים שמייצרים צפיפות ולא מתפזרים, שמרתקים את הצופה כאשר מבטו מחפש פרטים, רגישויות של חומרים, עלילות סיפורים והפתעות.

כמו פראפראזה על משהו שמנסח אדמונד דה וואל בספרו "הארנבת עם עיני הענבר":

ביסוד הדברים יש קשר לחיי היומיום, אפילו חיי יומיום אקזוטיים. הם יכולים להיות חושניים ומרהיבים אבל לא מפוארים כמו תיבות מארי אנטואנט או ארונות תצוגה במוזיאון. זה לא רמברנט ולא הפרתנון אבל לא ביטוי לחוסר אמביציה. הם נועדו שיגעו בהם, הושטת היד היא רגע של פיתוי.