הגעתי לבית שהיה שרוי בו עדיין ניחוח יוצריו גם אחרי חלוף השנים הרבות. כלי השקילה, התנור הבלוי והחזק, שאריי גלזורה על עמוד – כאילו חיכו להמשך הפעילות ונתנו לי הרצון לבוא ולהחיות את המשך היצירה הדינמיות שכמעט היה אפשר לדמיינה.
כבר לקראת סוף ארבעת שנות לימודי הסטודנטיאליים בבצלאל עלו התהיות – מה לעשות ואיך להתארגן איפה ומתי. קיבלתי את הזכות למלגת הסטודיו הראשון מטעם בית בנימיני, שנה בה יכולתי להתרכז בעשייה וביצירה ובהתארגנות לסטודיו פרטי שבא אחר כך. פגשתי אנשים מרתקים בעשייתם ובאנושיותם שהראו שהדרך מפתיעה בזרימתה. שנה בה יכולתי לצבור ניסיון בניהול עצמי, להתמקד בחיבור ובגילוי מקורות העצמי שלי, להמשיך במחקר האישי-יצירתי ולקיים חופש העשייה שממשיכים עד היום בסטודיו הפרטי. גם אחרי הפרידה מהבית, ההרגשה שיש שם מישהו בשבילך כאדם, כיוצר, לעצה טובה ולחיזוק, וזה מבחינתי סוג המלגה שחוזקה עדיין בעינה.