שייסע | scheiße / גיל יפמן

גיל יפמן

אוצרת: שלומית באומן

ייעוץ חומרי: נועה בלנרו

פתיחה: חמישי, 10.6.2021, 19:30

נעילה: שבת, 24.72021, 14:00

לבזוי יש רק תכונה אחת משל האובייקט – היותו מנוגד לְאֲני[1]

החומר (הקרמי) הוא גוף, והגוף הוא בשר, והבשר הוא חומר. 

במרכז התערוכה 'שייסע | Scheiße' (חרא בגרמנית) תלויה תולעת: ספק באוויר, ספק במים, ספק בחלל. גוף התולעת עשוי מחימר ממוחזר, כמעין מחווה לתפקידה החיוני של התולעת באיכול, עיכול ומחזור. הצבעוניות של התולעת מאופיינת בניגוד דואלי: היא עשירה ושמחה אך נטמעת לאורך גוף התולעת בחומר הממוחזר, היבש, האורגני והחשוף.

האם זו תולעת תלויה או בן אנוש? התולעת נעשתה בגודל אנושי, היא יצאה מתוך האש, היא נמצאת בתנועה, היא בתוך הגוף וגם מחוצה לו, היא ורסטילית מבחינה מינית (גם זכר וגם נקבה), היא עשויה מחוליות והיא חוליית חיסול רחפנית בפני עצמה: מצד אחד התולעת היא סוג של סיוט עבורנו אך היא גם העתיד המובטח לנו באופן בלתי נמנע כמעט.

שיני הזהב מקרמיקה הן עקורות, ומוצבות על שולחן נירוסטה כממתינות לנתיחה שלאחר המוות. השיניים עשויות מחומר קרמי אפור כהה המדמה ריקבון המנוגד לכתר הזהב המעטר אותן – אובייקטים שהקיטש, הכלכלה והמוות שלובים זה בזה. גם השיניים, כמו התולעת הן מוגדלות מעל ומעבר לגודלן בטבע כישויות עצמאיות בעלות נוכחות משמעותית בחלל. גודלן של שיניים קרמיות אלו נע בין גודל כף יד לגודל של חפצים מחיי היום יום, כאובייקטים העוברים אבולוציה של צמיחה וגדילה. הן לא מדממות, הן התנתקו בניקיון מתייפייף מן הבשר: נובעת מהן התעטפות במעין שלמות פיסולית ויופי קסום המסתירים בתוכם תחושה של עקירה, פליטות, בידוד, נפרדות והפקרה.

בתערוכה תלויה יריעת לבד כתכריך או עטיפה של קבר, העשויה מסיבי צמר כבשים אורגני [כצאן לטבח?] המשתרגים זה בזה בתוך מיטת מחטים (שיטה יבשה לייצור לבד). בתוך היריעה הסבוכה, ניתן להבחין בציר סימטרי שהוא ספק קו מתאר דמיוני, ספק רישום של תולעת העשויה מפרגמנטים של זהויות.  הדימויים שבתוך יריעת הלבד נטמעו בו באמצעות המחטים כמו קעקועים הנטמעים בעור.

למרות אופי הייצור המבולגן, חסר ההיררכיה והחופשי יחסית של הלבד (לעומת הסדר המוקפד והחזרתיות האינסופית של אריגה או סריגה) הוא איננו טקסטיל שנטמע בתרבות הישראלית, והוא אופייני בעיקר לארצות קרות יותר כמו רוסיה או צרפת. באופן פרדוקסלי ולעומת העולם התמטי של יפמן, פריט הלבד השכיח בישראל או כמעט ואפשר לומר היחידי הוא, או יותר נכון היא – הכומתה הצה"לית. האתוס המיוצג בכומתה זו מנוגד לחלוטין לתפישה ההיברידית והטראנסית של יפמן, ואף מגביר את המתח הבינארי והמרובד שבין חיים למוות.

גיל יפמן – אמן בין תחומי, המתנסה לראשונה ביצירה בחומר קרמי במסגרת תכנית שהות אמן (רזידנסי) בבית בנימיני, מייצר מרחבי ביניים הנעים בין חומר לאנטי חומר, בין יחיד ורבים, בין טבעי למבוים, ובין חי לדומם. 

יפמן הביא לסדנה תשוקה עזה לעבודה עם החומר הקרמי, והבנה עמוקה של תהליכים חומריים בכלל, בנוסף להפנמה מהירה של תכונות של החומר הקרמי בפרט. הראיה הבין תחומית של יפמן, והגישה המטאפורית שלו לכל פעולה ולכל אובייקט מאפשרת מבט רחב הבוחן מחדש את המשמעות של 'יצירה חומרית' באשר היא, ואת מערך היחסים שלה עם עולמות תוכן עשירים. לפיכך, המפגש בין יצירה עם מומחיות חומרית הנשענת בין השאר כל כתפי המסורת, לבין יצירה אינטואיטיבית חסרת ידע וגבולות (לפחות בתחילת התהליך) הניבו זירה של חיבורים מרתקים, חומריים ומטפוריים, המרחיבים את גבולותיה. 

החיבור של העולם החומרי (חומר קרמי, טקסטיל וכו') לשאלות אונטולוגיות על מהות הקיום, למיתוסים על בריאה והתכלות, לבחינה מחדש של נורמות חיים, משנה את הפעולה החומרית מטכנולוגית למטפורית. בדרכו האסוציאטיבית יוצר יפמן דה-קונסטרוקציה והרכבה מחדש של מיצב הטורף את הקלפים ומחבר בין החומרי – לחלומי, לפוליטי, למחבק, לביקורתי, למתהווה ולמתכלה.

 

[1] ז'וליה קריסטבה, 2005, כוחות האימה, רסלינג

back to top