צלחות ריקות / תערוכת יחיד

להב הלוי

אוצרת: גלית גאון

פתיחה: חמישי, 24.12.2020, 18:00-22:00

שיח גלריה מקוון: רביעי 3/2/21, 20:00  להרשמה לשיח

נעילה: נודיע בהמשך

פורמט לא שימושי, צלחות ריקות על הקיר, לא פוסטר.

שיחה בין שניים – האמן להב הלוי והאוצרת גלית גאון

גאון: שנינו, להב הלוי ואני, גדלנו כאן. באותן שנים בין ירושלים לנצרת עילית. זיכרונות של ילדות בבתים שיש בהם גם של כאן וגם של שם. בזמן הזה שלוחות מודעות עגולים היו בשימוש, עמוסים בשכבות של מילים וצבעים, נייר ודבק מדולל. מילים שכותבים לאנשים.

להב, שכותב מילים לאנשים, ושולח אותם לחשוב טוב טוב על מה שעשו היום הסכים, תוך הודעת וואטסאפ אחת לצאת איתי למסע לקראת תערוכה בבית בנימיני. לא שאני הייתי בטוחה שזה מה שיקרה, אבל איכשהו מתוך הערפול של ימי הבידוד הראשונים, בין בהלה להישרדות. חשבתי שזה יהיה מעניין להזמין את היוצר הכי עמוס עסק וחד שאני מכירה, לעיסוק ב"הבל" עיצובי  – כמו שטובי המורים שלי היו קוראים לחפצים דקורטיבים. חפצים שלא מצילים חיי אדם, לא הכרחיים להמשך קיומנו הממשי אבל הפכו מקיטש שתולים על קירות מצופים שפריץ של זהב לזכרון של מקום.

צלחות ריקות, לאורך ההיסטוריה, מילאו תפקידים של נשאי זיכרון, נושאות עליהן ציורים, שמות, סמלי מלוכה ונסיכות, נופים ופורטרטים. הרבה לפני שנייר הפך להיות כרזה, או יותר נכון, עץ הפך לנייר שהפך לכרזה, נשאו צלחות את הזיכרונות החזותיים והמסרים שהעברנו איתנו מכאן לשם. נוח לארוז, קטן יחסית ויחד עם זאת, ברור שהוא נושא איתו היסטוריה ומילים. החשיפה אל העיר העתיקה בירושלים אחרי שישים ושבע, הביאה איתה אל הדירות הישראליות, פופים מעור בתבליטי גמלים וצלחות ארמניות יפיפיות, מצויירות בצבעי טורכיז וירוק שהיו הכי קרוב לחו"ל שאפשר היה לתלות בבית. מילואים בחברון של איזיקה, הבאו אלינו הביתה צלחות שצייר כשהשתעמם בין שמירה לשמירה, תחילה סימן את ידו על הצלחת, כמו משחזר את רישומי ידי היוצרים במערות אלטמירה הספרדיות, ואז רשם אותנו, תוי פנים במכחול רך, מצויירים במהירות בצבע אחד . בסוף השבוע שלאחריו, הגיע הביתה ותלה אותן על הקיר במטבח. הן היו עבורו ניסוי ראשון, מחשבה ראשונה לצלחות שימשיך ויצור עד לפטירתו, צלחות שנושאות את המחשבות שלו על הארוחה האחרונה. "מי שידע רעב" כתב באחד מספרי הסקיצות "יאכל גם אבנים, אני לא יכול לראות אוכל נשאר בצלחת. פעם הייתי אוכל את הכל,  היום אני פשוט לא יכול" ילד מלחמה.

צלחות ריקות, הן לא כרזה, למרות שהן על הקיר. הן לא מחזיקות איתן דבר למעט היותן ההיפך הגמור מייעודן המקורי. אחת לכל שבוע בשנה שבה במקום לצלם צלחות מלאות באוכל, מצאו עצמם כל כך הרבה אנשים סביב העולם מול צלחת ריקה. אבדן של כל מה שיכול לנחם ולשמור, להכיל ולאפשר.

להב: הימים שלי שלי נחלקים לשניים. מחד, מסגרת עבודתי היומיומית דורשת ממני תכליתיות ופונקציונליות מוחלטות. כל דבר שאני מייצר בימים ולילות ארוכים של עבודה נותן – או אמור לתת כשהוא במיטבו – מענה מדוייק וחד משמעי לצורך כלשהו – קופסה לעוגה, פוסטר נגד אלימות כלפי נשים, עטיפה של ספר, אסטרטגיה לניהול משבר. מאידך –  כשאינני מעצב או שוטף כלים, שתי פעולות שאני מאוד אוהב לעשות, אני משוחרר לחלוטין מצורך לתת מענה. יותר ממשוחרר – אני חף מכך לגמרי. זה כמעט טבע שלי, או משאת נפש, לא להידרש לדבר.

צלחת ריקה היא עיתים מצב גשמי מוחלט ופעמים אחרות אלגוריה או הלך רוח. הפנייה של גלית ש״נמלא״ צלחות מצאה אותי שמח לדבר. רציתי למלא אותן בריק. ריק שונה מצלחת לבנה, אבל עדיין סוג של ריק. שזו בעצם הגדרה פרטית שלי לכל מה שאיננו פונקציה שיש לה טריגר חיצוני. שזה אולי, לא אולי – בטוח, ההבדל המשמעותי ביותר בין עיצוב לאמנות. אלא שהמילה אמנות מטרידה אותי. אני מעדיף להתמהמה, או לשוטט, בשוליה, כמו ילד שמפריד אט אט סוגי אוכל בצלחת – האורז לכאן והאפונים לכאן, עד שמבוגר אחראי כלשהו גוער בו שלא משחקים באוכל.

לפני שבועות אחדים, התארחתי ב״חדר אמן״ של אלעד ירון. אמרתי לו שם על לא מעט עבודות, שאני מכנה אותן ״העבודות המטומטמות שלי״ שאני אוהב את החירות הזו של ה״טמטום״, אולי של קלות הדעת, אולי בעצם חוסר המחוייבות. אינני יודע מה טיבן של אלה. אבל גם לא מתפקידי לדעת. אני פה גורם מייצר, לא קהל, לא קבוצת מיקוד ולא ממסד ביקורת. לשם כך יש אנשים אחרים. או שלא. 

back to top