על המדף- מהתעשייתי לאישי

הגלריה הקטנה

משתתפים: נעמה אגסי, אליאונורה אורלי אדלביץ, אנה דן, אנה כרמי, בוריס כץ, גליה ארמלנד, דורון נעמה גלפר, דינה כהנא גלר, ורד אליעזרי גנשרוא, חגית אביר, חנה הרצוג, יעוז ריבנזון, ליזבט ביגר, מירב כהן, נוי חיימוביץ׳, נטע אשרי ותום כהן, נעמה אגסי, סבטלנה פיירמן, רותם רוזנבוים וענבר פרים, שירה סילברסטון

אוצרת: עינב ברנס אליאסוב

פתיחה: חמישי, 12/03/20, 19:30

נעילה: שבת, 11/07/20  , 14:00

כלי האוכל, הצלחות, הקערות, הכוסות והסכו"ם מהווים בסיס בתרבות שולחן האוכל. אם נסתכל לאורך ההיסטוריה, לא חל שינוי משמעותי בכלים בהם מוגש האוכל ושנוצרו בהתאם לקודי אתיקה, ההתנהגות והנימוסים המושרשים בחברה המערבית המייצרת גבולות וחוקים סביב השולחן בעזרת הכלים – מה אנחנו אוכלים ואיך? מתי? ומה היא הדרך בה אנחנו אוחזים ומשמישים את כלי האוכל. הצלחת היא כלי מטבח הנועד להכלה והגשת מזון ומשמש כאלמנט מרכזי בשולחן האוכל. לאורך ההיסטוריה תעשיית מפעלי כלי האוכל הקרמיים בעולם התפתחה, מסין לאירופה ולעולם כולו וכל מפעל הטביע את חותמו הייחודי על מוצריו שהושפעו מההיסטוריה והתרבות המקומית.

התערוכה "על המדף –מהתעשייתי לאישי" מבקשת לבחון פרשנות וטיפול אישי, אמנותי/עיצובי על צלחות תעשייתיות, גנריות ויום יומיות באופן שלא לוקח בחשבון את גבולות וחוקי השולחן. 

האמנים והמעצבים נקטו באסטרטגיות שונות בטיפול בצלחות קרמיות שימושיות מן התעשיה והפיכתן למצע לאמירה אישית.

דינה כהנא  גלר בעבודתה "שגיאות והטעיות" מציגה שתי צלחות מפורצלן צ'כי "שהתגלגלו" אליה לסדנא. דרכן מבקשת גלר כהנא לתת פרשנות עקרונית הקיימת בשיבושים שמפרקים את היכולת להתרכז מול בליל סתירות, פני השטח של הכלים נראים לעיתים ברורים ולעיתים מתעתעים ביכולת לדמות קיום חומרי כזה או אחר. המריחות והנזילות שמונחות על הכלי כמו לכלוך של שאריות לאחר סיום ארוחה, משתנות ומחליפות זהות כשהן 'מקוררות' באמצעות המרת הצבעוניות אל המונוכרום הכחול.

גליה ארמלנד בודקת בעבודותיה את המתח הגלום בין העולם החומרי ועולם האיור. בעבודתה היא מתייחסת לצלחת ככלי להמחשת אשליה של תנועה – ליצירת אנימציה. הכלי בתנועתו, מבצע פעולה דומה לזו של הפנקיסטיסקופ (Phenakistoscope). הפנקיסטיסקופ, פותח בראשית שנות השלושים של המאה ה-19 על ידי המדען הבלגי ז'וזף פלטו והוא בנוי מדיסק אחד המחולק לשמונה או שישה-עשר מקטעים, כשבכל מקטע דימוי מתוך רצף של תנועה. בעת הסיבוב הדימויים מופנים כלפי מראָה, וכאשר הדיסק מסתובב במהירות, המראה משקפת אשליה של תנועה.

אנה דן "צלחת 2020" דן בחרה לטפל בצלחת התעשייתית  מחדר האוכל בקיבוץ ניר יצחק בו היא חברה, דרך הצלחת היא חושבת על חדר האוכל הקיבוצי כמקום המשקף תפיסות חברתיות משתנות אשר מובילות להבניית משמעויות חדשות עבור היחיד והקהילה ובמובן רחב יותר, העבודה מבקשת להגיב על השינויים המדיניים, הפוליטיים והחברתיים בארץ בכלל. הצלחת המכוסה כולה במלט גס נעטפת בעזרת גיר שמן לבן בשכבת רישום שברירי של תחבושות ריפוי פצעים. המתח שנוצר בניגודיות בין שתי הטכניקות מעורר מפגש טעון ורגיש בו זמנית ומאפשר שיח על כוח, הרס, חולשה וריפוי.

בוריס כץ יצר דיוקן עצמי על גבי צלחת פורצלן תעשייתית גנרית. בעבודתו מבקש כץ ליצור מפגש בין הצורך שלנו בהזנה פיזית נפשית גם יחד. הצלחת מסמלת בשביל כץ את הדואליות שלנו כבני אדם, כישות פיזית ורוחנית – אתה זה מה שאתה אוכל. בעבודתו הוא יוצר על הצלחת דיוקן עצמי, אשר מורכב כמעיין  קולאז' משברים של צלחת אחרת ובעזרת רישום וצבע הוא נותן ביטוי לאיחוי השברים.

אליאנורה אורלי אדלביץ' בעבודתה "Spode" יוצרת צלחות כמחווה לעולם שחלף. במהלך לימודיה באנגליה שוטטה אדלביץ' בין הצריפים הישנים, הדוממים והמאובקים של מפעל ספוד הישן שבסטוק און טרנט ((Spode Factory Stoke On Trent האזור שהיה בעבר הלב הפועם של התעשייה הקרמית של אנגליה נשאר נטוש ברובו ובתוך הצריפים נשארו מונחים דוממים ונטושים אוצרות מן העבר: תבניות מאובקות, דקלים וכלי עבודה. השימוש בהדפסים של ספוד והצבתן בקומפוזיציות לא צפויות מאפשר לצאת מהדוגמאות הקלאסיות של ספוד ולהחיות אותן מחדש.

אנה כרמי רואה בצלחת הלבנה התעשייתית נקודת התחלה שמייצגת מושג המעורר זיכרון קולקטיבי, הצלחת משמשת כמעין קנבס קרמי שצורתו עגולה. בצלחות שבסדרה בוחנת כרמי את גבולות הצלחת, את מושג המרכז, את החיבור בין חומרים מסורתיים כמו דקלים תעשייתיים לבין דקלים עשויים בלייזר וכן "משחק" עם לאסטרים צבעוניים משנות החמישים.

יעוז ריבינזון יוצר סדרות רבות שבוחנות את הקשר בין הצלחות התעשייתית ובין עולמות הדפסים. 

בעבודתו מתייחס ריבינזון לדמות החייל ומפגיש אותו עם אלמנטים מהטבע, מכפיל את הדימויים ומעמת אותם זה בזה. הוא מתכתב עם טכניקת Delft הידועה כטכניקה לייצור כלי חמר לבנים ,מזוגגים המעוטרים בכחול, שהתבססה בעיר Delft שבהולנד במאה השבע-עשרה, בתחילה מתוך חיקוי לכלי חרסינה סיניים, וקיבלה בהמשך אופי עצמאי. כל תרבות קרמית אם בסין ואם בDelft  עסקה בנרטיבים, במסורות ובמטען התרבותי המקומי שלה, כך גם ריבינזון מתעסק בנרטיבים ובמטען התרבותי מהמקומיות הישראלית.

דורון נעמה גלפר בוחנת בעבודתה את האפשרות להחזיר לצלחת התעשייתית תחושה חומרית, בניסיון להחזיר לצלחת את ה"טבעיות" שלה צובעת גלפר את הצלחת בסליפ חומר ובטכניקת סגרפיטו (טכניקה במקור של ציור על גבי קירות- "מגורד בעומק") היא מציירת את עולמות התוכן האישיים שלה העוסקים בדמויות שבטיות, קהילה, הכלה ושיתוף.

חנה הרצוג מתעסקת בעבודתה בדימוי צלחת מקושטת מבית הוריה, הצלחות שנקנו על ידי הוריה שמשו לאכילה רק בארוחות שבת. הרצוג מחברת בעבודתה בין הצלחת המשפחתית הנושאת בתוכה מטענים של מסורת, ארוחות ודינאמיקה משפחתית עם צלחת גנרית, לבנה ופשוטה אשר מנסה להכיל בתוכה את דימוי צלחת ה‘שבת' בכך הרצוג מאפשרת בדרך יצירתית-ארספואטית, לשמור על המסורת ולהגיש אוכל גם בסט ‘צלחות שבת‘ משל עצמה. צלחת נוספת שמציגה הרצוג בוחנת את "מסע" האוכל לצלחת, היא בוחנת בעבודתה דימויים שונים מעולמות  לפני / אחרי האוכל המקבלים משמעות אחרת  הומוריסטית במפגש שלהם על הצלחת.

ליזבט ביגר היא אמנית זכוכית שחיה בישראל וגדלה בדנמרק. בעבודתה היא בוחרת לטפל בשברי צלחת משפחתית ממפעל Royal Copenhagen אשר החל לייצר פורצלן ב-1775. הדוגמא הראשונה שצוירה על הכלים נקראה "צדף כחול" – או mussel בשפת המקור. דוגמא זו עדיין נפוצה עד היום, והיא מיוצרת בעבודת יד בדיוק כפי שיוצרה במשך 245 שנים. בקיץ האחרון נשברה צלחת מהסוג המלכותי שהייתה במשך דורות בבעלות המשפחה. השברים נאספו על ידי ביגר שלא יכלה להיפטר מהם. מחלק מהשברים יצרה ביגר סדרת עגילים אליפטיים מעוטרים וייחודים ובחלקם טיפלה בניסיון לשוות מהם מראה המאזכר את הצלחת מבית הוריה וזיכרונות מתרבות שאותה עזבה.

חגית אביר מעבדת בעבודתה את האסוציאציה שכל כלי עגול שטוח מיד מסמן צלחת וצלחת מיד מסמנת אוכל. אולם צלחת לא חייבת להיות עגולה ולא כל כלי עגול הוא צלחת לאכילה. אביר יוצרת  אלגוריה לצלחת  ומשתמשת בהעתק של הצלחת עצמה על נייר (מקומט) אשר עוטף חלקית את הצלחת המקורית הקרמית. האם הוא יזמין באותה המידה לאכילה? האם ההעתק עדיין יחשב לצלחת ?הדיאלוג של האובייקט, הצלחת התעשייתית  מול ההעתק, המאזכר את הצלחת המוכרת כשהיא מקומטת יוצרים פרדוקס ושאלות על מתח חומרי וצורני ובכך לאתגר את המובן מאליו.

מירב כהן בוחרת לעבוד עם מתלה צלחות (Plate Hanger). המתלה הוא אובייקט פונקציונלי, מינימליסטי האוחז את הצלחת מאחור, מוסתר ומשרת את המטרה של תליית צלחת. שני קפיצים וזרועות הנאחזות בשולי הצלחת. כהן מעבירה את המתלה לחזית הצלחת, מטפלת בו באופן רישומי, מכופפת ומרכיבה מחדש, יוצרת סידרה של אלמנטים המוכרים מעולמות של עיטורי הצלחות ונותנת להם ביטוי חדש.

נוי חיימוביץ'– עוסק בעבודתו במקום שבו איקאה הפכה לסמל של תרבות הצריכה עבור מעמד הביניים, הוא רואה בה חברה המעודדת צריכה מופרזת ועיוורת של מוצרים תחת מסווה של נגישות כלכלית, יעילות מרבית ופונקציונאליות. על הצלחות  מאיקאה מטביע חיימוביץ' ״איורים איקאיים״ אשר יוצרים שילובים שבין התעשייתי לאישי: שלט של מזגן, אייקונים מחוברות הרכבה למוצרי איקאה לצד אישה מחבילת שוקולד ישנה, מטוס צעצוע F16  מבית סבתו, פרחים, עצים, נופים ועוד הצורות והסמלים המוכרים והשגורים מתערבבים ומערבבים בין זיכרונות.

ורד גנשרוא מתייחסת לעגלוליות של הצלחת. היא יוצרת רישומים המתמקמים אל תוך הצורה העגולה ובוחנת את הצלחות הנערמות האחת על השנייה כאילו היו ערמת קנווסים. דרך הרישום היא בוחנת שאלות על ערום וגוף על הצלחת החיבור האינטימי ואף ארוטי לאקט האכילה. ערבוב חושים וחומר.

שירה סילברסטון בוחנת בצלחת גבולות גיזרה. להאכיל, להזין, להיענות לצורך הבסיסי ביותר של בני האדם, צורך שמאחוריו מסתתרים גם 'משחקי' שליטה, גבולות ומגבלות אכילה והאכלה. גבולות בכמויות, גבולות בין מאכל אחד לשני, "שלא יגע". הגיזרה יכולה לגדול או להצטמצם. במשפחות יש גנטיקה של אוכל, של הגשת אוכל, של טעמים, אסתטיקה וגם הפרעות אכילה. סימון גבולות ארעיים. גבולות נועדו כדי להיפרץ.  סילברסטון מתעסקת בצלחות מבית סבתא ז"ל ,שחוקות מאינספור ארוחות בהן השתתפו והפכו בכל מה שנספג בהן לאורך השנים לדנ"א משפחתי. סבתה הייתה ניצולת שואה היחידה ממשפחתה אשר עסקו בפולין בתעשיית הטקסטיל והצלחת עצמה (כחלק מסט) מקורה ביפן "והתגלגלה" לבית המשפחה. בעבודה יוצרת סילברסטון צורת משולש מלופף על מסמרים חלודים, ספק יוצר טריטוריה ספק בוחן יחסים. עיסוק תמידי במתח המרמז על הזמן החולף ועל 'קורוזיות' החיים עצמם. הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד?

תום כהן ונטע אשרי BeHold   בעבודתן  "חדשות מהבית – שוק לוינסקי" בוחנות את החיים בשוק ורואות בו ערבוביה של טעמים וריחות, אנשים ודעות, צבעים, שימושים, וויכוחים, תקוות, התחלות וסופים. כמחווה לשכונה העמוסה והמוצפת, האוספת לתוכה ומקבלת סגנונות ודימויים מרחבי העולם, הן יוצרות סרוויס אין־סופי המורכב מצלחות קיימותReady Made   אשר נאספו בשוק בחנויות מתרבויות שונות וברמות מחיר שונות, כל אחת שונה מרעותה בגודל ובסגנון ומהדפסים מקוריים. ערבוביית הצלחות הופכת ל ״סרוויס ״ אחד דרך שריפה נוספת, בה מתווספים הדפסים המונחים באופן חופשי. כך כל צלחת שונה אך כולן יחד מספרות סיפור אחד. לסרוויס אין מספר צלחות מוחלט, והוא מותאם לארוחה בה מספר הסועדים גמיש והאוכל נועד לחלוקה ושיתוף. ההדפסים עצמם עשויים כקולאז׳ מתמונות שצולמו בשוק, איורים בהשראת השוק ודימויים אופייניים מהתרבויות השונות הממלאות אותו. כל סועד, בין אם על שולחנו צלוחית אחת ובין אם עשרות, שותף לסעודה הגדולה של שוק לוינסקי.

רותם רוזנבוים וענבר פרים יוצרים סדרת עבודות המפגישה צלחות פורצלן תעשייתיות עם רישום דיגיטלי קווי. הצלחות הגיעו ממפעל גרמני עשויות פורצלן, ישנות, לבנות, עדינות ומעוטרות. את הרישומים הדיגיטליים העכשוויים הם הפכו להדפסים המוטבעים על הצלחות. המתח הנוצר בין השפות השונות והניגוד בין הכלי המוכר והעדין לרישום הגס שעליו ,מייצר דיאלוג בין עולמות שונים ומחשבות על המפגש בין הקו ושפת הרישום העכשווית להיסטוריה, תרבות וצורת האובייקט שעליו הוא מונח.

נעמה אגסי יוצרת את העבודה שלה במסגרת שיתוף פעולה עם מעבדת המחקר של אוניברסיטת אמסטרדם, תחת הכותרתSublime Imperfection . המחקר שלה בוחן פרקטיקות חברתיות ועיצוביות שמבוססות על התיישנות, פירוק או אי-שלמות. לצורך העבודה רכשה אגסי בחנויות יד שניה צלחות קרמיקה בייצור המוני. הצלחות נשברו באופן מבוקר כדי להעניק לאובייקט התעשייתי נופך ייחודי וחד-פעמי אז נתפרה הקרמיקה הלבנה בחוטי זכוכית דקיקים ואוחתה בגלזורה מבריקה – פעולות המשוות יופי ועדינות לשברים שנוצרו במכות פטיש ומברג.

סבטלנה פיירמן מאיירת על כלים, מטעינה אותם בנרטיבים שונים המעסיקים את עולמה. בעבודתה היא עוסקת בהתמודדות בפחד משבר ומהרס של חיים דרך אמנות טפלות ואמירות כביכול "מרגיעות" האמורות להשפיע על גורלנו ולעזור בתיקון המצב. עיסוק רב תרבותי בפחד "שלא יהיה יותר גרוע", פיירמן מפרקת את הפחד ונותנת לו ביטוי דרך שימוש במושגים של כפרות, מזל, שבר ועוונות.

צלחות נושאת בחובן נרטיבים היסטוריים, משפחתים ותרבותיים, לאורך השנים הן הופכות להיות אובייקט המעורר זיכרון ומאפשר לבחון את ההווה דרך העבר.

back to top