"מאחורי כל הדברים הנראים לעין, יש דבר מה גדול יותר; כל דבר הוא נתיב, שער או חלון הנפתח אל משהו אחר".
אנטואן דה סנט-אכזופרי[1]
ספל פורצלן לבן יושב על כתף מעיל וינטג' מחויט. הוא מונח שם בביטחון מוזר, כאילו זהו מקומו הטבעי בעולם. האם הספל הוא ציפור שעצרה לנוח? האם המעיל זוכר את הגוף שלבש אותו? האם הציפור הלבנה עם הכבל הצהוב המשתלשל ממקורה התעופפה מהכתף והחליפה מקומות עם הספל? התערוכה "לוכדי עננים" של דינה בליך אינה שואפת לענות על שאלות אלה, היא שואפת לערער על הניסיון להגדיר ולקטלג.
במשך שנים אוספת בליך חפצים יומיומיים – כלי בית, פרטי לבוש וחומרים שונים כמו מוטות ברזל חלוד, כבלים ובדים. מקצתם הגיעו מסין, אחדים מרוסיה, חלקם מאיקאה וממקורות לא ידועים. עבורה אין היררכיה בין ספלי פורצלן מסרוויס רוסי מסורתי יוקרתי לבין נעלי עבודה סיניות זולות, בין מעיל וינטג' איכותי לבין כלי מטבח פשוטים. כל אחד מהם נבחר בקפידה לא בגלל ערכו החומרי, אלא בגלל יכולתו לעורר טריגר רגשי. החפצים האלה נושאים זיכרון של גוף שנגע בהם, של ידיים שהחזיקו, של תנועות שחלפו. אבל הזיכרון הזה לא אישי אלא גנרי, אוניברסלי. לפי הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר (2007-1929), בעידן הצרכני החפצים מאבדים את משמעותם השימושית והופכים להיות חלק ממערכת סימנים[2] – הם הופכים לשפה, הם מתקשרים זהות, ערכים תרבותיים ויחסי כוח יותר מאשר שימוש מעשי. בדומה לכך, גם החפצים של בליך מאבדים את משמעותם השימושית. הספלים והנעליים אינם משרתים עוד את תפקידם המקורי. יחד עם זאת הם אינם מתקשרים זהות ברורה וגם אינם נושאים זיכרון אישי של האמנית – הם שחקנים בהצגה שהיא מביימת, דמויות שהיא מאכלסת במרחב.
בתערוכה יוצרת בליך תיאטרון של חפצים. העבודות שלה הן לא מיצבים במובן הקלאסי, הן יותר במה קפואה באמצע מחזה, סצנה שנעצרה רגע לפני שמשהו קורה או רגע אחרי שמשהו כבר התרחש. הצופה נכנס לחלל כמי שהגיע מאוחר למסיבה שכבר הסתיימה או מוקדם מדי להצגה שעוד לא החלה. במרחב הזה, בין הקודם למאוחר מתרחשת העבודה האמיתית.
בליך, בעלת רקע עשיר בתיאטרון ובפרפורמנס, מביאה לתערוכה זו את הרצון לשבור מוסכמות, להפוך את היוצרות ולערער על הקיים. השפעת תנועת הדאדא – עם דחיית הלוגיקה הבורגנית על האמנות המסורתית – ניכרת בגישתה האמנותית. מרסל דושאן (Marcel Duchamp 1887-1968) טען כי חפץ רגיל יכול להפוך לאמנות על-ידי בחירתו בלבד[3], ואכן בליך מעלה חפצים יומיומיים למעמד של יצירת אמנות בעצם בחירתה בהם. היא בוחרת אותם ומחברת ביניהם לכדי מפגשים בין חפצים שאף פעם לא היו אמורים להיפגש. אולם, בעוד שדושאן ביקש להתריס ולהתגרות בעצם בחירותיו, בליך מבקשת ליצור מרחב של חלום-ערות, מקום שבו הלוגיקה אינה נעדרת, אלא משובשת ומחוברת מחדש לפי חוקיות אחרת. היא מצטרפת למסורת ארוכה של אמנים שעבדו עם חפצים יומיומיים מן המוכן כחומר גלם לאמנות, אך מביאה קול משלה – קול שצומח מתוך מציאות של שגרה מופרעת, קול שמבקש לא לספר נרטיב אלא לשבור אותו, לא להגדיר אלא לפתוח מרחב.
המיצבים שהיא יוצרת אינם סידורים שרירותיים של אובייקטים. הם מפגשים מפתיעים, כמעט בלתי אפשריים, שמבקשים מהצופה להשלים סיפור שאינו מסופר במפורש. ספל על כתף מעיל – האם מדובר בציטוט סוריאליסטי לפסל "נמרוד" של יצחק דנציגר (1977-1916) שבו נושאת הדמות ציפור על כתפה? גרביים לבנות מפורצלן, שיצקה האמנית במיוחד לתערוכה, מפוזרות במקומות שונים בחלל – עדינות, שבריריות ונטולות זיגוג נושאות את עדויות הגוף שפעם מילא אותן, את טקסטורת הבד שנשמרה בטכניקת היציקה. לובנן בולט מבין שלל החפצים הצבעוניים והן מציעות נקודת מנוחה לעין, רגע של דממה. בתערוכה מופיעים זוגות נעליים שבתוכן מונחים ספלי קרמיקה במקום כפות רגליים. זהו מפגש אבסורדי בין שני חפצים שנועדו לידיים ולרגליים, בין המעשה של הליכה למעשה של שתייה, בין התנועה למנוחה.
"אדם חי עם החפצים ובקרבם. האדם והחפצים נמצאים בתוך המרחב. אדם משווה את עצמו ביחס לחפץ, משמע הוא קובע את מקומו במרחב"[4], כתב האמן סשה אוקון (2025-1949), מורה הציור של בליך בנעוריה ברוסיה, בטקסט לקטלוג התערוכה "אובייקט ישראלי עניין של זמן". בליך לוקחת את האבחנה הזו צעד קדימה: החפצים שלה אינם רק מגדירים מרחב, אלא יוצרים מציאות מקבילה, עולם עם חוקיות משלו, שבו "כל חפץ הוא החומר, ממנו אפשר לבנות ארמון"[5]. דרך תנועתו ומבטו הצופה הופך לשחקן במחזה שלא נכתב. בליך יוצרת מרחב שבו הצופה מוזמן לחלום בעיניים פקוחות ולמלא את הסיפורים החסרים.
"לוכדי עננים" הוא שם שמתאר בדיוק את המבצע הבלתי אפשרי שבליך מנסה לבצע. ללכוד משהו שהוא נזיל, חולף ובלתי מוחשי. לתפוס את הרגע שבו החפץ עדיין נושא את העקבות של מי שנגע בו, את הרגע שבו הסיפור עדיין בוער אך טרם נכבה. החפצים של בליך, כמו עננים, משתנים בהתאם לזווית המבט, לתאורה ולמצב הרוח של הצופה. הם יכולים להיות ספלים פשוטים או לספר סיפורים של בתים רחוקים, של בקרים שכבר לא יחזרו, של גופים שנעלמו. המיצבים דוממים, אך כולם מכילים תנועה. הם מעלים שאלות על זהות, על שגרה יומיומית שמופרת, על הרגלים שמשתנים ועל קודים חברתיים משובשים. בסופו של דבר, התערוכה היא לא על החפצים עצמם אלא על מה שביניהם – על המרווחים, על החללים, על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי למלא את הריק.
בסוף, מה שנשאר הוא לא תשובות. מה שנשאר הוא השאלות: מה היה כאן לפני שהגענו? ומה יהיה אחרי שנלך? החפצים ימשיכו לדבר ביניהם. הספל ימשיך לשבת על כתף המעיל והענן ימשיך להיות בלתי אפשרי ללכידה ובכל זאת, לרגע אחד, נראה לעין.
[1] Saint-Exupéry, A. de. (2002). Wind, Sand and Stars (W. Rees, Trans.). London: Penguin Books. (המקור הופיע לראשונה ב-1939 בצרפתית)
[2] Jean Baudrillard, The System of Objects, translated by James Benedict, 1996, Verso
[3] Marcel Duchamp, "Apropos of 'Readymades'", lecture at the Museum of Modern Art, New York, 1961.
[4] סשה אוקון, "אובייקט ישראלי – עניין של זמן", קטלוג תערוכה, בית האמנים, ירושלים, אוצרת: צופיה דקל, 2002
[5] שם
אוצרת: שירה סילברסטון
פתיחה: שבת, 2.5.2026, 11:00
שיח גלריה: שישי, 5.6.2026, 11:30
מיצג "פעולה בנאלית סמויה מן העין 2": שישי, 12.6.2026, 11:30- להרשמה
מוקדש בגעגוע לחוני המעגל. משתתפים: דינה בליך, ליאורה וייז, חזי שוחט, מיקי אנג׳ל
נעילה: שבת, 13.6.2026, 14:00
עיתונות:
"דרורה דומיני, דינה בליך ונעה ארד יאירי בבית בנימיני", פורטפוליו
תערוכות מומלצות: 14.5 עד 20.5, איתמר זהר, הארץ
"לוכדי עננים – דינה בליך", דליה הקר-אוריון, News1 מחלקה ראשונה
תיבת פנדורה עם יהודה רחנייב
صائدو الغيوم | دينا بليخ
القيّمة: شيرا سيلبرستون
فنجان من البورسلان الأبيض موضوع على كتف معطف ڤينتاج يشكّل نقطة الانطلاق للمعرض: لحظة يُنتزع فيها غرض يومي من منطقه المألوف ويبدأ بالعمل داخل منظومة علاقات جديدة. تقوم دينا بليخ، على مدار سنوات، بجمع أغراض – أدوات منزلية، قطع ملابس ومواد صناعية – دون أي تراتيبية بين الغالي والرخيص، أو بين التقليدي والمعاصر. اختيارها لهذه الأشياء لا ينبع من قيمتها المادية، بل من قدرتها على حمل آثار الاستعمال، اللمس والجسد الغائب الذي ما زال صداه حاضرا. الذاكرة التي تحملها ليست شخصية، بل منفتحة، تتيح لكل مشاهد أن يُسقط عليها قصته الخاصة.
بليخ، القادمة من عالم المسرح والأداء، تخلق حالات تؤدي فيها الأشياء دور ممثلين على منصة متجمّدة في الزمن. المشاهد التي تركّبها لا تروي سرداً مغلقًا؛ بل تخلق حيّزًا يُدعى فيه المشاهد لإكمال ما لم يُقال. إنه فضاء لا يُلغى فيه المنطق، بل ينحني بلطف وينفتح على احتمالات أخرى.
الأعمال ليست تركيبات بالمعنى الكلاسيكي، بل مشاهد توقفت قبل لحظة من حدوث شيء ما، أو بعد لحظة من وقوعه. يدخل المشاهد إلى الفضاء وكأنه وصل متأخرًا إلى حفلة انتهت بالفعل، أو مبكرًا جدًا إلى عرض لم يبدأ بعد. في هذا الحيّز، بين السابق واللاحق، يحدث العمل الحقيقي.
العمل باستخدام الأغراض الجاهزة يستحضر تقاليد فنّيّة معروفة، لكن بليخ لا تسعى إلى الاستفزاز أو كسر الأعراف لصفته تلك. إنها تسعى إلى خلق عالم موازٍ – عالم تتواجد فيه الأغراض كأجساد لها حضور، كنقاط عائمة للذاكرة والزمن. هي لا تروي قصة واحدة، بل تتيح تعددية في القصص الممكنة، تبعًا لوجهة النظر.
"صائدو الغيوم" هو عنوان يصف بدقة المهمة المستحيلة التي تحاول بليخ إنجازها: الإمساك بشيء سيولي، عابر وغير ملموس. تتغير الأغراض تبعًا لزاوية الرؤية، الإضاءة، وحالة المشاهد النفسية. في النهاية، لا يتمحور المعرض حول الأغراض ذاتها، بل حول ما بينها – حول الفراغات، المساحات والقصص التي نرويها لأنفسنا لملء ذلك الفراغ.
في الختام، ما يبقى هو ليس الأجوبة. فما يبقى هو الأسئلة: ماذا كان هنا قبل أن نصل؟ وماذا سيكون بعد أن نغادر؟
