יחסים בין חפץ לחלל (Space-Object Relationships) עוסקים באופן שבו עצמים תופסים, מעצבים ומשפיעים על המרחב שסביבם, וכן כיצד המרחב משפיע על תפיסתם. יחסים אלו מתבטאים ביצירת חלל פנוי לדיאלוג בין ישויות, פעפוע חומרים (דיפוזיה) בנפח, והשפעות כבידתיות המעקמות את המרחב-זמן עצמו.
[סקירת AI: "מה הם היחסים בין חפץ לחלל?"]
התערוכה לא מזמן 2026-2023 מוצגת בעקבות שהות אמנית של דרורה דומיני בסטודיו של בית הספר לאמנות הקרמיקה בבית בנימיני. תכנית זו, היא פרי שיתוף פעולה בין בית הספר לאמנות הקרמיקה (ניהול: רוית לצר), לבין הגלריה. תערוכה זו מהווה הזדמנות להתבונן בעבודות של דרורה דומיני מנקודת מבט שונה, ולהתייחס לתמורות ביצירתה שחלו בשנים האחרונות.
דומיני, אמנית בכירה ועטורת פרסים, שהציגה תערוכות מקיפות במוזיאונים, גלריות מובילות ובמרחב הציבורי, שואבת השראה ממקורות אמנותיים מודרניסטיים כמו האמנים קונסטנטין בְּרַנְקוּזִי (Constantine Brancusi 1876-1957), ואַנְרִי מָאטִיס (Henri Matisse, 1869-1954). נקודות המוצא שלה כאמנית מובילה בשדה האמנות בישראל, נטועות עמוק בקונסטרוקטיביזם והדה-קונסטרוקטיביזם של המאה ה-20 (דלית מתתיהו, דליה מנור, 2022).
דומיני היא פסלת ה'מאלפת' חומרים מסוגים שונים, בייחוד עץ, מתכת ונגזרותיהם – ברמת ביצוע ודייקנות גבוהה ומרשימה מאוד. אמנותה חוצה את הגבולות שבין הפסל האמנותי לבין החפץ השימושי, ופוערת אזור דמדומים נרחב ומתעתע בין אמנות לעיצוב, ובין הגולמי והמאולתר למתוכנן ומוקפד.
השפה האמנותית שלה, אינה מבחינה בין האובייקט ובין החלל. ביצירתה החורגת מעבר לגישה של עבודה בחלל מסוים (site specific) האובייקט והחלל אחד הם, כאילו נועדו זה לזה. התערוכות של דומיני, הן מרחבים בהם מערכות היחסים בין כל האלמנטים שלובים זה בזה בעוצמה עותקת נשימה.
במהלך השנים, דומיני השתמשה בחומר קרמי לביצוע מודלים תלת ממדיים. חלקם כמודל תלת ממדי קטן כחלק מתהליכי עבודה על יצירות שונות, וחלקם כהכנה רבת שלבים ליציקות ברונזה. לפני מספר שנים חל שינוי בגישה שלה לחומר הקרמי, והיא החלה לשרוף את האובייקטים שיצרה, כפסלים העומדים בפני עצמם. על שינוי זה היא מעידה: "החומר הקרמי מעניין אותי מתוך חקירה של 'השארת חותם' עליו. מעניינת אותי התגובה של החומר הזה למגע עם הגוף האנושי".
בתערוכה לא מזמן 2026-2023 מוצגות עבודות משלושת השנים האחרונות, שנים טעונות ומורכבות בחברה הישראלית. אלו שנים קשות ואלימות החותרות תחת הנורמות החברתיות במהלך דה קונסטרוקטיביסטי הרסני. זהו רגע בזמן, בו ניתן לבחון מחדש אתוסים אישיים מול אלו הלאומיים; חופש מול פורמליזם ואהבה מול מוות.
תערוכה זו, חושפת את הצד המשוחרר, הפרום והמתנסה ביצירתה של דומיני. התערוכה מורכבת משלושה גופי עבודה מרכזיים המקיימים ביניהם יחסי גומלין: בכניסה לתערוכה מוצגת סדרה של גבות (backs) המונחים כאיברים כרותים, מלאי הבעה, ספק מופשטים, ספק מזוהים כבשר שנתלש מן הגוף. הגבות נעשו כמחווה לצילום מסוף המאה ה-19 של עבד בשם Gordon. הדימוי של גבו החבול ומלא צלקות כתוצאה מהצלפות שקיבל בתקופת העבדות, היווה את אחד הסמלים הראשונים במאבק נגד העבדות במאה ה-19 (Peter (enslaved man), 2026).
על הקיר המערבי של הגלריה תלויה קבוצה של גופים דמויי עוברים בשלבים שונים של התפתחות, הנראים גם כמסכות קמאיות המזמינות שינוי תודעתי וזהותי כהרף עין – למי שילבש אותן (Cheng, 2009). חלקם של עוברים/מסכות אלו הוא עבודות גמורות – וחלקם עדיין באמצע התהליך. לצידם במעין ערבוביה, תלויים פרגמנטים קרמיים, סקיצות שונות, וחפצים שנאספו אל הסטודיו בנוסף לאובייקטים בשלבי הכנה שונים של עבודות פיסול.
בתווך, בין שני החללים של הגלריה ניצבות מדרגות עץ צמודות קיר עליהן מונחות בעיקר תבניות גבס, תשלילים של אותם עוברים ומסכות, ההופכים לאובייקטים בעלי ערך משל עצמם, כמעין סרקופגים או ארונות קבורה. המדרגות חוצות את הקיר באופן אלכסוני לשניים, כקו אופק דמיוני המבדיל בין עולם של 'מעלה' ועולם של 'מטה'. החלל כולו, המכיל עוברים, מסכות, גב חבול מחומר קרמי, מדרגות עץ, תבניות, תהליכים וחפצים מצויים – יוצרים גוף עבודות עשיר מסקרן.
גם במרחב של אלתור וחקירה אינטואיטיבית, יחסי הגומלין בין האובייקטים ובין החלל יוצרים תחושה של דיוק מוקפד. סקיצה, חפץ מצוי (found object) או אובייקט פיסולי נוכחים בחלל בדיוק במקום שנועד להם.
מתוך הגישה החופשית המאפיינת תערוכה זו, דומיני בוחנת שוב את יחסיה עם המרחב המקומי ומבטה מופנה הפעם אל הסטודיו: אל תהליכים חומריים שלא הסתיימו ויתכן שלא יסתיימו לעולם. היא איננה מעלה מן האוב טבע דומם, אלא מעלה ממנו דומם חי.
דרורה דומיני (נ. 1950) ילידת בקיבוץ מרחביה. את השכלתה רכשה בבתי ספר לאמנות באונ' ויסקונסין שבמילווקי ארה"ב, בצ'לטנהאם קולג', ובסנט מרטין שבלונדון, אנגליה. בין שאר הפרסים בהם זכתה, בולטים פרס מאיר דיזנגוף לאמנות פלסטית, עיריית תל אביב-יפו (2001). פרס מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית, משרד התרבות (2018). ופרס רפפורט לאמנית בכירה לשנת 2020. בין השנים 1981-2021 לימדה דומיני פיסול במחלקה לאמנות, באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל.
[1] Cheng, J. S. (2009). Mask, Mimicry, Metamorphosis. MODERNISM / modernity, JOHNS HOPKINS Press.
[2] Peter (enslaved man). (2026, March 10). Retrieved from Wikipedia: https://en.wikipedia.org/wiki/Peter_(enslaved_man)
[3] דלית מתתיהו, דליה מנור. (2022). דרורה דומיני, צידה לדרך ארוכה. תל אביב יפו: מוזיאון תל אביב.
אוצרת: שלומית באומן
פתיחה: שבת, 2.5.2026, 11:00
שיח גלריה: שישי, 5.6.2026, 11:30
נעילה: שבת, 13.6.2026, 14:00
עיתונות:
"דרורה דומיני, דינה בליך ונעה ארד יאירי בבית בנימיני", פורטפוליו
תערוכות מומלצות: 14.5 עד 20.5, איתמר זהר, הארץ
في الآونة الأخيرة 2023–2026 | درورا دوميني
القَيِّمة: د. شلوميت باومان
تتناول علاقات الشيء-الفضاء الطريقة التي تشغل بها الأجسام الحيّز، وتشكلّه وتؤثر فيه، وكذلك كيف يؤثر الفضاء في إدراكها. وتتجلى هذه العلاقات في خلق فراغ يسمح بحوار بين الكيانات، وفي انتشار المواد داخل الحجم، وفي تأثيرات جاذبية تُقوِّس الزمكان ذاته.
[مراجعة بالذكاء الاصطناعي للسؤال: "ما هي علاقات الشيء-الفضاء؟"]
يُعرض معرض في الآونة الأخيرة 2023–2026 في أعقاب إقامة فنّيّة لدرورا دوميني في استوديو مدرسة فنون السيراميك في بيت بنياميني. هذا البرنامج هو ثمرة تعاون بين مدرسة فنون السيراميك (إدارة: رڤيت ليتسر) والجاليري. يُشكّل المعرض لتأمل أعمال درورا دوميني من وجهة نظر مختلفة، والتعامل مع التحولات في إنتاجها خلال السنوات الأخيرة.
تكمن نقاط انطلاق درورا دوميني، كفنّانة بارزة حائزة على العديد من الجوائز، في في البنائية والتفكيكية في القرن العشرين (دليت متتياهو، داليا مانور، 2022).
دوميني هي نحاتة “تُروِّض” مواد من أنواع مختلفة، ولا سيما الخشب، المعادن ومشتقاتهما، بمستوى تنفيذ ودقة عاليين ومثيرين للإعجاب. فنّها يتجاوز الحدود بين النحت الفنّيّ والشيء الوظيفي، ويفتح منطقة ضبابية واسعة ومُضللة بين الفن والتصميم، وبين الخام والارتجالي، وبين المخطط والمُتقن.
لغتها الفنّيّة لا تميّز بين الكائن والفضاء. إذ تتجاوز أعمالها نهج العمل المرتبط بموقع محدد (site-specific)لتطرح فكرة أن الشيء والفضاء كيان واحد، كأنهما وُجدا الواحد للآخر.
على مرّ السنوات، استخدمت دوميني المادة الخزفية لإنجاز نماذج ثلاثية الأبعاد، بعضها كنماذج صغيرة ضمن عمليات العمل على أعمال فنّيّة مختلفة، وبعضها كعملية تحضيرية متعددة المراحل لسبك البرونز. قبل عدة سنوات طرأ تغيير على تعاملها مع المادة الخزفية، فبدأت بحرق الأجسام التي تصنعها كمنحوتات قائمة بحد ذاتها. عن هذا التحول تقول: "المادة الخزفية تهمّني من خلال استكشاف فكرة ‘ترك الأثر’ عليها. ما يثير اهتمامي هو ردّ فعلها عند ملامسة الجسد الإنساني."
يُقدم معرض في الآونة الأخيرة 2023–2026 أعمالًا من السنوات الثلاث الأخيرة، وهي سنوات مشحونة ومعقدة في المجتمع الإسرائيلي. إنها سنوات صعبة وعنيفة تقوّض المعايير الاجتماعية ضمن مسار تفكيكي هدّام. إنها لحظة زمنية يمكن فيها إعادة النظر في الإثوس الشخصي مقابل الإثوس القومي؛ الحرية مقابل الشكلانية، والحب مقابل الموت.
تكشف دوميني في هذا المعرض الجانب الأكثر تحررًا وتفككًا وتجريبًا في أعمالها. حتى في فضاء الارتجال والاستكشاف الحدسي، فإن العلاقات المتبادلة بين الأجسام والفضاء تولّد إحساسًا بدقة متناهية. فالمخطط الأولي، أو الشيء الجاهز أو الكائن النحتي – تحضر كلها في الفضاء، في المكان الذي خُلقت له تمامًا.
تفحص دوميني من جديد علاقتها بالحيّز المحلي، لكنها هذه المرة توجّه نظرها نحو الاستوديو: نحو سيرورات مادية لم تكتمل وربما لن تكتمل أبدًا. فهي لا تستحضر من هناك طبيعة صامتة، بل تستحضر صمتًا حيًّا.
