זו הפעם השלישית שיורם בלומנקרנץ מציג בגלריה בבית בנימיני. כפי שהוא מציין, בכולן מדובר במיצבים תלויי מקום (Site specific) שהם נושאי משמעות מצטברת לסיפור חייו ולניתובו כמי שגדל והתחנך בדרום תל- אביב, מרחב בו ממוקם גם בית בנימיני. עם הצגת התערוכה 7061/83 מקבץ המיצבים של בלומנקרנץ לאורך השנים, הופך טרילוגיה המתייחסת למיקום הגיאוגרפי של בית בנימיני – מבנה הניצב מול שכונת ילדותו ובית הוריו בשכונת שפירא.
"7061/83" מציין את מספר הגוש והחלקה של בית בנימיני, באמצעותו מסמן בלומנקרנץ מיקום מנוטרל מהקשר, כ'לוח חלק' כביכול עליו הוא מציב את עבודותיו. אולם היצירות מטעינות את החלל בהקשרים זהותיים ותרבותיים דרכם התפתח כאדם וכיוצר, ומפיחות במיקום הנייטרלי הקשר ומשמעות.
גם שתי היצירות הקודמות שהוצגו בבית בנימיני קשרו בין זהות למקום: בעבודה 'מצפה בנימיני', שהוצגה במסגרת התערוכה "בטון בולימיה" באוצרותה של טלי תמיר, בנה בלומנקרנץ על גג בית בנימיני, מחיצה עשויה ממשטחי בטון דקים שהוצבו כמעין תריס ישראלי לצד יציקות בטון בתוך פחיות שימורים גדולות וגדר תיל. המחיצה יצרה הפניית מבט אל שכונת נעוריו אך בו זמנית גם הפרעה בשדה הראייה. מהלך זה עסק בשאלות של יחסי כוח ושינויים דמוגרפיים, כלכליים ותרבותיים במרחב שבין קריית המלאכה ושכונת שפירא – שקו אווירי קצר מחבר ביניהן (1).
"אשדות בנימיני", העבודה השנייה בסדרה, הוצגה בתערוכה "טרקוטה "RAVE באוצרות שלומית באומן (2), ולוותה במופע (Performance). העבודה עסקה במתח שבין מלאכותי לטבעי, מקומי ומיובא, חיים ומוות. נקודת המוצא של שתי העבודות אלו היא העיסוק בחומר כמטאפורה: במקרה אחד (בטון) נבחנים יחסי כוח כמעשה ידי אדם (ארכיטקטורה ומבנים חברתיים), ובמקרה השני – (טרקוטה) הם נבחנים ביחסים שבין אדם לטבע.
בתערוכה 7061/83 בלומנקרנץ מערער על יחסי הכוח שבין האובייקט האמנותי לבין ליקוט חומרי פסולת ביתית זולה כמו קופסאות שימורים, בקבוקי בירה, שיירים של גדרות וכדומה. אלו מרפררים לשולי החברה כפי שהוא עצמו מציין: "כעדות ועקבות של קיום בשולי מקום וזמן, כשל חסרי בית, צרכני סמים, נשים קרבנות סחר, הממלאים את החצר האחורית של מדינת ישראל", הופכים את דרום תל אביב למיקרו קוסמוס של השקוף החברתי.
כמי שגדל בשכונת שפירא בשנות ה-70 וה-80, היו הוא וחבריו חוצים אגב שיטוט, את גבולות מתחמי המגורים הבטוחים אל עבר קרית המלאכה, בית הקברות המוסלמי שייח מורד, חצרות הכנסיה הרוסית ויער ההסתדרות (פארק החורשות בהווה) עד חורבות אבו כביר בואך יפו, – באזורים שיד התכנון עוד לא נגעה בהם. בין צמח הקיקיון הרעיל שהיה נפוץ בדרום תל אביב לבין לגינות מטופחות של פעילי הסתדרות שקיבלו מהמדינה דיור בשכונת קרית שלום הסמוכה – החזרה של בלומנקרנץ כאמן בוגר לגלריה בבית בנימיני מסמנת מציאות מורכבת: מצד אחד חזרה לזיכרונות ילדות שהתאפיינו בשיטוט חופשי, טרום מודע במרחבים אלו, ומצד שני כביטוי למבט מאוחר ביקורתי וצלול ברוחות השינוי התרבותי והתכנוני, ובהשפעתן על חייהן ומעמדן המתמשך עד ימינו של הקהילות המנוחשלות (3) של דרום תל אביב ויפו.
התערוכה משקפת מודעות אישית וחברתית עמוקה של בלומנקרנץ כאמן ואיש חינוך (4), שבדרכו, חותר תחת מעמדו של האובייקט האמנותי באמצעות אלתור ושימוש בחומרים זניחים, בונה מיצבים חד פעמיים כאלו שניתן למחזור, שחזור, השלכה, או פירוק ובניה מחדש. הפעולה של בלומנקרנץ נעה בין העבר להווה, בין זיכרונות לבין המציאות, בין משאת נפש לכליה, בין גבוה לנמוך, או כפי שהוא מגדיר: בין "קאנון לקיקיון" (5). בכך, הוא חותר תחת הסדר החברתי ומבקש ליצור אמנות שיש בה יופי, עוצמה, סתירה פנימית וכוח פואטי, כפי שהוא מציין באופן מדויק: "אמנם המיצבים שלי אינם מצטברים, אך בנוסף – הם לא יכולים להישבר או להימחק".
- תמיר, ט'. (2014). בטון בולימיה, בתוך "חומר כשפה-שפה כחומר", עורכת: שלומית באומן. תל אביב יפו: בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית.
- באומן ש. ומנשה דור ר. (2022). טרקוטה RAVE, בתוך "חומר כשפה-ספל כספר", עורכת: שלומית באומן. תל אביב יפו: בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית.
- סבירסקי, ש'. (1981). לא נחשלים אלא מנוחשלים. חיפה: מחברות למחקר וביקורת.
- פריירה, פ'. (2022). פדגוגיה של המדוכאים. חיפה: פרדס הוצאה לאור.
- פדיה, ח. (2025). 'קיקיון – יורם בלומנקרנץ' אוחזר מתוך שפה חדשה: אדם רוח עולם, כתב העת הזאת https://safahadasha.co.il
אוצרת: שלומית באומן
פתיחה: חמישי, 18.12.2025, 19:30
שיח גלריה: שישי, 16.1.2026, 11:30
נעילה: שבת, 31.1.2026, 14:00
עיתונות:
"ענת שיפטן, יורם בלומנקרנץ ונועה צ׳רניחובסקי בבית בנימיני", פורטפוליו
"בחריגים", שירה סילברסטון, טקסטורה- כתב עת מקוון חומרי
"יורם בלומנקרנץ, 7061/83", ד"ר זיוה קורט, מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה- בלוג אמנות
7061/83 | يورام بلومنكرينتس
القيّمة: شلوميت باومن
هذه هي المرة الثالثة (ثلاثية) التي يعرض فيها يورام بلومنكرنتس في جاليري بيت بنياميني. وكما يشير بلومنكرنتس، ففي جميعها يدور الحديث عن منشآت فنية مرتبطة بالمكان (Site specific)، تحمل معنىً تراكميًا لقصة حياته ومساره كشخص نشأ وتربّى في جنوب تل أبيب، وهو الحي الذي يقع فيه أيضًا بيت بنياميني، المبنى القائم مقابل حي طفولته وبيت والديه في حي شَݒيرا.
“7061/83” يشير إلى رقم الحوض والقطعة التابعة لبيت بنياميني، ومن خلاله يحدد بلومنكرنتس موقعًا منزوعًا من السياق، كـ"لوح فارغ" ظاهريًا يضع عليه أعماله. لكن الأعمال تشحن المكان بدلالات هويّاتية وثقافية، عبرها تطوّر كإنسان وكفنّان، وتضفي على الموقع المحايد السياق والمعنى.
في معرض 7061/83 يقوض بلومنكرنتس علاقات القوة بين الشيء الفنّي وبين جمع مواد من نفايات البناء، ونفايات منزلية رخيصة، مثل علب الطعام المحفوظ، زجاجات البيرة، بقايا الأسوار وغير ذلك. هذه المواد تُحيل إلى هامش المجتمع: "كشهادة وآثار لوجود على هامش المكان والزمان، مثل المشرّدين، ومتعاطي المخدرات، والنساء ضحايا الاتجار، الذين يملؤون الساحة الخلفية لدولة إسرائيل".
كشخصً ترعرع في حي شَݒيرا في سبعينيات وثمانينيات القرن الماضي، كان هو وأصدقاؤه يعبرون – أثناء تجوالهم – حدود مناطق السكن الآمنة باتجاه كريات هملّاخا ومحيطها. وعودة بلومنكرنتس اليوم كفنّان ناضج إلى جاليري بيت بنياميني، تشير إلى واقع معقّد: فمن جهة، هي عودة إلى ذكريات الطفولة التي اتّسمت بالتجوال الحر وغير الواعي في تلك المساحات، ومن جهة أخرى تعبير عن نظرة متأخرة نقدية وواضحة تجاه رياح التغيير الثقافي والتخطيطي، وتأثيراتها المستمرة حتى اليوم على حياة ومكانة المجتمعات المستضعفة في جنوب تل أبيب ويافا.
يعكس المعرض وعيًا شخصيًا واجتماعيًا عميقًا لدى بلومنكرنتس كفنّان ومربٍّ، إذ يسعى بطريقته إلى تقويض مكانة الشيء الفنّي من خلال الارتجال واستخدام المواد الهامشية، ويبني أعمالًا تركيبية مؤقتة يمكن إعادة تدويرها، أو إعادة تركيبها، أو تفكيكها وإعادة بنائها. تتراوح ممارسة بلومنكرنتس بين الماضي والحاضر، بين الذكريات والواقع، بين التوق والفناء، بين الرفيع والدوني، أو كما يعرّفها: بين "الكانون والخروع". وبهذا، فهو يطعن في النظام الاجتماعي ويسعى إلى خلق فنّ يحمل جمالًا وقوة وتناقضًا داخليًا وطاقة شعرية، كما يوضح بدقة: "صحيح أن أعمالي التركيبية ليست تراكمية، لكنها أيضًا – لا يمكن أن تنكسر أو تُمحى".
