האחים סאלח וסלמאן אלקרא התחילו לעבוד בסטודיו של איצ'ה ממבוש שבעין הוד (עין חוד לשעבר) בגיל 13 ו-18 משנת 1965 במשך 20 שנה. במהלך השנים הם יצרו עשרות קירות קרמיים בסטודיו של איצ'ה ממבוש, בעיקר עבור מוסדות ציבור של אמנים ישראלים. כל קיר היה יצירת אמנות ייחודית בפני עצמה. סאלח וסלמאן התמחו בהכנת חומרי הגלם עבור הקירות השונים, בהעתקת מודלים ושרטוטים והגדלתם באופן מדויק לגודל הרצוי על פי קנה מידה ידוע מראש, והצליחו לפתח צבעים וגלזורות על פי דרישת האמנים השונים. לא פעם הם נתקלו בדרישות צבעוניות מיוחדות שגרמו להעמקת הידע לפיתוח גלזורות, תוך כדי ניסיונות רבים והתייעצויות עם מהנדס הקרמיקה של מפעל 'קרנת' אריה וורטש.
את חומרי הגלם הכינו האחים אלקרא בעצמם מחרסית "מוצא" שמקורה בהרי ירושלים. חומרי גלם נוספים (חרסיות נוספות או שמוט) היו קונים במפעל נעמן ששכן בקריות.
מרבית הקירות היו תבליטים מחופים בגלזורה (כמו הקיר של מרסל ינקו בבית חולים זיו, צפת), או אריחים מוכנים עם זיגוג שהוכן בסטודיו (כמו לדוגמה הקיר של דני קרוון בכפר תקווה, קריית טבעון). מקור האריחים התעשייתיים היה מפעל 'נגב קרמיקה' שפעל בירוחם. העבודה על הקירות הייתה בשיתוף האמנים, הן בפיסול התבליט והם בבחירת הגלזורות.
ביצוע הקירות נערך על פי סקיצה דו ממדית בדרך כלל, או מודלים תלת ממדיים שנלקחו בד"כ על ידי האמנים לאחר סיום ביצוע הקיר.
סאלח וסלמן מספרים שאיצ'ה עצמו היה קדר מצוין, ובמרבית הזמן הוא התמקד בעבודה על האבניים. אביבה מרגלית ממבוש, בת הזוג של איצ'ה ציירה על צלחות ועל משטחי חומר קרמי. איצ'ה היה מפקח על תהליך יצירת הקיר ביחד עם האמנים, עד לאישורם הסופי. העבודה בקירות קרמיים נזנחה משום שהחוק לקידום אמנות במרחב הציבורי שונה ולמעשה בוטל.
