גדולה עוגן (1929-2022), מהאמניות הקרמיות החשובות בישראל, נולדה בשנת 1929 בירושלים בת בכורה לצביה ושמואל יוסף שוויג. אביה היה צלם שהרבה לצלם את נופי הארץ ואנשיה ותיעד את החפירות הארכיאולוגיות בבית שערים בהמשך מונה לצלם הראשי של מחלקת העתיקות במוזיאון רוקפלר בירושלים והתמחה בצילום ארכיאולוגי. בילדותה בילתה עוגן שעות רבות יחד עם אחיה במוזיאון אשר השפיע רבות על תפיסותיה העתידיות באמנות בכלל ובחומר הקרמי בפרט.
מגיל צעיר אביה החדיר בה רגישות לאור, לקומפוזיציה והתבוננות על פרטים, והשפעתו ניכרת בעבודותיה הקרמיות, שבהן כל קו, מרקם וצבע נבחרים בקפידה ומתוך מחשבה מעמיקה. ילדותה התאפיינה בחיים של יצירה מתמדת, כשהיא מוקפת בשיח אמנותי שהפך לחלק בלתי נפרד מהווייתה. ילדותה לצד אביה, הצלם, השפיעה על תפיסתה הוויזואלית וחידדה את עינה לקומפוזיציות מדויקות ולמשחקי אור וצל. בהמשך, כשהגיעה ללימודיה ב”בצלאל”, עוגן נחשפה לאפשרויות הרבות של הקרמיקה, והייתה מוקסמת מכוחו של החומר.
תפיסה רטרוספקטיבית -אבולוציה אמנותית
במבט רטרוספקטיבי על פועלה של עוגן, ניתן לראות את יצירתה תחת מטריה רחבה המתארת התפתחות מתמדת, חקירה אינטלקטואלית ורגשית, וחיבור עמוק בין חומר, היסטוריה ותרבות. הקריירה הארוכה שלה משקפת מסע של חיפוש אחר שפה אמנותית אישית, המשלבת בין הקשרים מקומיים, מסורת וחידוש, חומר ורוח.
בתחילת שנות ה-50 כשברקע נושבת רוח הבאוהאוס הייתה עוגן סטודנטית בבצלאל במחלקה לאומנות באקדמיה המובילה לאמנות ועיצוב בירושלים, שם צללה לעומק עולמות החומר הקרמי, הציור, העיצוב והאמנות החזותית. שנותיה בבצלאל תחת מורים כמו הצייר מרדכי ארדון (1896-1992), יעקב שטיינהרדט (1887-1968) וירחמיאל שכטר (1900-1989) היו תקופה מעצבת בחייה, זמן של חקר והתנסות בטכניקות שונות, של פיתוח שפה אמנותית אישית ושל יצירת קשרים עם אמנים נוספים שהשפיעו רבות על תפיסתה האמנותית. בצלאל היה גם המקום שבו נחשפה לרעיונות מודרניסטיים, לשיח עיצובי עכשווי ולהשפעות בינלאומיות, לצד שורשים מקומיים עמוקים ששימשו לה מקור השראה בלתי נדלה. במסגרת הלימודים, פיתחה שפה אמנותית ששילבה מסורת עם חידוש. בתקופה זו עבודותיה היו מגובשות אך עדיין נטועות במסגרת הדוקטרינות האקדמיות של בצלאל.
לאחר שסיימה את לימודיה, עוגן החלה לחפש את הייחודיות שלה בתוך עולם הקרמיקה. בתקופה זו יצרה סדרות של כלים ופיסולים ששילבו השראה מקדרות קדומה עם פרשנות מודרנית. היא התחילה לעבוד בטכניקות חופשיות יותר, לשלב טקסטורות גסות ומחוספסות, ולהתנסות בזיגוגים שהעניקו לעבודותיה עומק ורגש.
בימים אלה התקיימה בבית האומנים הסמוך לבצלאל בירושלים תערוכת עבודותיה של הקדרית והפסלת הדוויג גרוסמן (1902-1995), הדויג חקרה את העבר של אגן הים התיכון דרך אנשים, נופים ותרבות מה שהיה מקור השראה עמוק בעבודתה.
בתערוכה, למראה הכלים העשויים באבניים, צפו ועלו בעוגן זיכרונות של הכלים והפסלים מהשנים בהם הייתה בילדותה מתהלכת לצד אביה במוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה בירושלים.
בתקופה זו התגבשה תפיסתה האמנותית של עוגן, ששילבה בין מסורת לחידוש. היא למדה את רזי הקדרות והפיסול הקרמי, אך בו בזמן שאפה לחקור ולפרוץ את גבולות המדיום. ההתנסות במגוון חומרים, זיגוגים ושיטות עבודה אפשרה לה ליצור עולם יצירתי עשיר, שהמשיך להתפתח לאורך הקריירה שלה.
בהמשך פנתה עוגן להדוויג וביקשה לעבוד לצידה, הדויג קיבלה אותה כשוליה בבית המלאכה שלה במרכז ירושלים. שם במהלך שנתיים למדה עוגן את רזי העשייה הקרמית ורכשה ארגז כלים רחב להעריך ולדייק את האופי והאיכויות האבסטרקטיות של העבודות מעבר לתפקודם השימושי.
עוגן כותבת: "בין הכלים שעל המדפים היו כאלה שאופיים יצר הד בתוכי כבר בבית המלאכה של הדויג חשתי באנרגיה שנוצרת בדרך צמיחתו של החומר, במגע ידיו של היוצר על האבניים, אנרגיה שלוקחת אותי גם לחופים אחרים, השיח, הדו-שיח עם החומר הפך לי לדרך חיים.
למדתי לאבחן נגיעות בחומר שהן אות, הברה, שיש להן יותר אנרגיה ויותר עתיד מאשר למוצר המוגמר."(1)
עם השנים גיבשה עוגן משיכה עזה לעבודה בחומר, והבחירה בקרמיקה הייתה טבעית עבורה, שילוב בין חושניות המגע, הפיסוליות של החומר והאפשרות לתת לו צורה, נפח וסיפור קסמה לה ומשכה אותה להעמיק ברזי החומר הקרמי.
באמצע שנות החמישים בנתה עוגן תנור גדול באגף האחורי של בית הוריה בירושלים וסביבו את בית המלאכה שם יצרה. התנור היה בנוי לשרפה באש פתוחה, כשהעבודות חשופות ללהבות, שלשונותיהן מִלְּחַכּוֹת על הכלים ומכתיבות את צבעם.
לאחר שסיימה את לימודיה, עוגן המשיכה לפתח את שפתה הייחודית, תוך שהיא בוחנת את מערכת היחסים בין החומר, התרבות והטבע. היא יצרה עבודות שבהן ניתן לזהות את הדיאלוג המתמיד בין עבר להווה, בין עיצוב פונקציונלי לבין אמירה אמנותית, בין המסורתי למודרני.
כמו כן, היא נעה בעבודותיה בין מגמות עיצוב מודרניסטיות שאיפיינו את המחצית השניה של המאה העשרים לבין פיסול חופשי.
וכך כתבה: "אימצתי חופש לזרום עם הצורות לפי כוח המקום ואופי העבודה, וגיבשתי לי את העיקרון ללמוד מהטבע ולזרום עם העבודה."(2)
אמנות הקיר הייתה אחת מפועלה של עוגן. במדינת ישראל הצעירה החלה אמנות קיר כבר משנות ה-50. החברה הישראלית שהחלה בונה את עצמה, קיבוץ הגלויות המתהווה, העליות ממזרח אירופה ומצפון אפריקה, התבססות הקיבוצים והתעשייה הזעירה, פיתוח החקלאות וההתיישבות כל אלה יצרו תחושה של גאווה קולקטיבית ורצון להנכיח את עוצמת ההתבססות בקרקע של העם היהודי בארץ ישראל. אמנות הקיר אפשרה ביטוי אמנותי עממי חשוף לכל, שתיאר את המציאות הארץ ישראלית של אותן השנים: פיתוח חקלאות מקומית, בניית הארץ וכדומה.. במאמרו "אמנות קירונית בישראל": שנות ה- 50 כותב גדעון עפרת ומצטט את שאמר משה טמיר בוגר "בצלאל החדש" " ציור הקיר הולך ותופס את מקומו בבניין הציבורי ומשתלב לתוך הארכיטקטורה החדשה.(…) תקופת עמנו פותחת אופקים נרחבים בפני האמנות הישראלית הצעירה, כל קיר בבניינים הציבוריים זועק בערומו וקורא לצייר לבוא ולתת ביטוי לעם בתחייתו"(3)
משנות ה-60 עוגן יוצרת קירות בולטים המוצבים ברחבי הארץ. ב 1963 היא יצרה את "קיבוץ גלויות" תבליט שנמצא בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית ומציג דמויות מסודרות בחצי גורן ומעליהן שמש צבעוניות (דימוי שחוזר בעבודותיה של עוגן). הצבעוניות של התבליט מבוססת בעיקרה על צבעי החרסית, צבעי אדמה.
התבליט נתן ביטוי ציוני להבטחה של "קיבוץ גלויות". הדמויות בתבליט העשויות חלקים חלקים על האובניים ואוחזות בידיהן תרנגולים כביטוי למנחה, הדמויות ממוקמות לצד אריחים מעוטרים בטקסטורות שונות ובדימויים של איילים, חוגלות וארבה המתארים את הסיפור המקראי של יציאת מצריים ואת הצביון המדברי בארץ ישראל.
ב- 1965 יצרה עוגן את התבליט "קדרים וקהל צופים ומתפעלים" לפתיחת "מוזיאון החרס" שיהפוך בעתיד לביתן הקרמיקה של מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב. התבליט מציג קבוצת דמויות אנושיות המתבוננות בעבודתם המדיטטיבית של האומנים, הצבעוניות שבחרה עוגן מבוססת בעיקרה על צבעוניות החרסית בשילוב אנגוב ותחמוצות ברזל. נושא התבליט של עוגן היה להביא לקדמת הבמה את חשיבות העשייה הקרמית בישראל היושבת על ציר כרונולוגי תרבותי מימי קדם ועד זמננו.
שנתיים אחר כך יצרה קבוצה של פסלים בשם "שבעת המינים", עבור גן הפסלים בביתו של סר אייזק וולפסון שבמכון ויצמן.
בסוף שנות ה-70 האדריכל יעקב רכטר הזמין מעוגן תבליט קיר גדול ממדים לסניף הראשי של בנק לאומי בירושלים. ההזמנה מניעה את עוגן לחקור ולהתנסות בעבודה ביציקות גדולות מבטון בחול בכדי לעקוף את מגבלת הגודל של התנור הקרמי.
אלו השנים המאוחרות בקריירה שלה, עוגן נוטשת כמעט לחלוטין את הקרמיקה הפונקציונלית ומתמסרת ליצירה פיסולית מופשטת. בתקופה זו היא חוקרת נושאים של זיכרון, חלוף הזמן והקשרים תרבותיים. יצירותיה הפכו ליותר חופשיות, עם צורות אורגניות שהעידו על תהליך אינטואיטיבי יותר. החומר היה כבר לא רק כלי עיצובי אלא גם ביטוי אישי עמוק, שבו כל חיבור בין שכבות החרס והזיגוג מספרים סיפור של חיים שלמים של יצירה.
מעבר לפועלה כקרמיקאית, הייתה עוגן גם מורה, אשת חינוך וממייסדות תחום הוראת הקרמיקה באקדמיה בישראל. היא הקדישה שנים רבות לביסוס ולפיתוח הדור הבא של האמנים. בנוסף הקימה עוגן סדנת קרמיקה בחוות הנוי הציונית בשכונת קטמון בירושלים ועוגן האמינה בכוחה של הקרמיקה לספר סיפור, לשמר זיכרון ולהעביר מסר, ושאפה להנחיל לתלמידיה את אותה אהבה עמוקה לעבודה בחומר שליוותה אותה כל חייה.
בין השנים 1962-1980 היא שימשה כמורה,מנטורית, וכראשת המחלקה לקדרות בבצלאל (כיום המחלקה לקרמיקה וזכוכית) היא הורישה לתלמידיה לא רק את הידע הטכני, אלא גם את התפיסה האמנותית העמוקה שלה – זו שרואה בקרמיקה מדיום החוצה גבולות של זמן ותרבות.
בכתבה של נעמה ריבה, לציון פטירתה של גדולה עוגן, היא מצטטת את שלומית באומן, האוצרת הראשית של בית בנימיני: "אני קוראת לה הדור השני של אמני הקרמיקה, הדור השני ירש את התפיסות של הדור הראשון, קראנו לזה בבצלאל הקרמיקה החומה, זו קבוצה של יוצרים שחיפשה את המקומיות, הם מאוד הסתכלו על חיות, על נופים, ארכיאולוגי. המונח שהכי מזוהה עם עוגן זה 'אמת החומר'. בעידן הנוכחי אנחנו עושים מה שמתחשק לנו והם חיפשו איזה אמת מקומית, אדמתית שתשקף את האנרגיה והמהות של המקום ואחר כך באיזה שלב זה השתנה ועברנו לתקופה יותר ביקורתית שהתנגדה לאמת החומר"(4)
ביצירות המוצגות במוזיאונים ובגלריות, ובדיאלוג הפורה בין האמנות הקרמית הישראלית לעולם היא הוכיחה כי הקרמיקה אינה רק מלאכת יד מסורתית, אלא מדיום אמנותי עוצמתי שבכוחו לבטא רעיונות מורכבים ולהעביר מסרים עמוקים. וכך אמרה על הקרמיקה לעיתון מעריב ב 1976: "היא עמידה ללא הגבלה של זמן, ויכולה להתמודד עם הטבע יותר מחומרים אחרים רבים. זוהי איכות הסביבה. נוף זה אדמה וקרמיקה היא אדמה שרופה"
גדולה עוגן הותירה אחריה מורשת אמנותית מרשימה, שבה כל יצירה היא עדות לתשוקה שלה לחומר, לצבע ולצורה. עבודותיה ממשיכות להוות מקור השראה לאמני קרמיקה בארץ ובעולם, ומוכיחות כי האמנות היא שפה אוניברסלית, המסוגלת לחצות זמנים, תרבויות וגבולות.
קווים מנחים ביצירתה של גדולה עוגן
סקירה של יצירותיה של עוגן לאורך השנים מגלה מספר נושאים מרכזיים שחזרו והופיעו בעבודותיה, כשכל שלב ביצירתה העמיק והרחיב את הדיאלוג עם הנושא המרכזי שבחרה לעסוק בו ומאפשרת להבין כיצד כל שלב בקריירה שלה שיקף תקופה מסוימת בהתפתחותה האמנותית והאישית.
עם זאת, לצד ההשפעות המקומיות, היא שזרה בעבודותיה התייחסות לתרבויות עתיקות וזרות, הציגה בסימפוזיונים ובתערוכות בינלאומיות מתוך הבנה שקרמיקה היא שפה אוניברסלית המחברת בין תקופות ומקומות.
1. האדם והחומר: דיאלוג בין מסורת חומרית להתחדשות
מהלך חייה של עוגן התאפיין בבחינת מערכת היחסים בין האדם לחומר השיח, הדו שיח עם החומר הפך להיות לה לדרך חיים. בין הרצון האנושי לכוון וליצור, לבין הכוח של החומר להתנגד, להיכנע או להתפתח בצורות בלתי צפויות.
בהיותה שוליה בבית המלאכה של הדוויג גרוסמן כתבה עוגן "הייתי שם שנתיים שהיו שנים של קליטה ודגירה. למדתי לאבחן את האופי והאיכויות האבסטרקטיות של העבודות מעבר לתפקודם השימושי. בין הכלים שעל המדפים היו כאלה שאופיים יצר הד בתוכי." בבית המלאכה למדה עוגן לחוש באנרגיה הייחודית שנוצרת באופן צמיחתו של החומר מבין מגע ידיו של היוצר על האובניים, "אנרגיה שלוקחת אותי לחופים אחרים".
עוגן ראתה בקרמיקה לא רק מדיום אומנותי אלא גם עדות חיה להיסטוריה האנושית, החל מהקדרות הקדומה וארכיאולוגיה עד לפיסול העכשווי. מתוך תפיסה זו, היא שילבה ביצירתה אלמנטים של כלי חרס עתיקים לצד צורות מודרניות, תוך יצירת מרקמים חדשים ושימוש בצבעוניות נועזת. "למדתי לאבחן נגיעות בחומר שהן אות, הברה, שיש להן יותר אנרגיה ויותר עתיד מאשר למוצר המוגמר"(5)
2. זהות מקומית – בין נוף לזיכרון
השנתיים בהן עבדה עוגן כשוליה בבית המלאכה של הדוויג גרוסמן הרחיבו והגדירו בפנייה את אפשרויות העבודה בחומרים מקומיים (חימר מוצא), האקלים המקומי (יובש, חום ואור חזק) וכמובן הזיקה הארכיאולוגית. עוגן הושפעה עמוקות ורותקה מהמחשבה של קרמיקה ישראלית הצומחת מהמקום אליו הרגישה שייכות כילידת הארץ, הגיאוגרפיה וההיסטוריה המקומית כל אלה הפכו להיות מרכזי השראה עבור עוגן בעבודותיה. עוגן הייתה שבוייה בקסמי הנוף המדברי, בהם הרבתה לטייל להתבונן ולהביא את רשמיה אל בית המלאכה שם היא נתנה ביטוי לנוף המקומי, המדברי הצחיח לפיסול חיות ודמויות בגלגל האובניים – ציפורים נמלים, טלה, עכבישים ועוד.., כתב על כך גדעון עפרת בהתייחסו לחיות והדמויות שיצרה עוגן: "כולם מפגישים מבנים כדוריים וגליליים, פרי גלגל האובניים, וכולם טעונים ברוח מזרח- תיכונית קדומה"(6). עוגן נפעמה מההיסטוריה של ארץ ישראל ומהחומרים הטבעיים שסבבו אותה, העבודות שלה הדהדו את האדמה המקומית, את גווניה הצבעוניים המשתנים (צבעי המדבר: גוונים צהובים, חומים ואדמדמים) ואת התרבות העמוקה ששורשיה נטועים במזרח התיכון.
3. פיסול ככלי להבעה רגשית ונרטיבית
בתחילת דרכה, עסקה עוגן בעיקר ביצירה פונקציונלית – כלים שניתן להשתמש בהם ביומיום. אולם, ככל שהתפתחה אמנותית, עברה לפסלים קרמיים המבטאים תחושות, רגשות וסיפורים אישיים. ניתן לראות את המשך העיסוק של עוגן בחיות אבל כבר לא על גלגל האובניים אלא כפיסול חופשי, אדמה, בטון וקש. למשל בעבודתה "ציפור רוחי" אוטופורטרט ייצוג דמותה שלה דרך הציפור היושבת ודוגרת על קוביית חציר העשויה מאדמה ועשבי בר או עבודתה "זכרונות של כדים" מיכלי אדמה ועשבי בר המשובצים בשברי כלים עבודות שנתנו ביטוי למעבר ביצירתה של עוגן לתפיסה מופשטת יותר, כאשר העיסוק בטקסטורה ובצורה החל לשאת משמעות רגשית ונרטיבית עמוקה. כל חריץ, סדק או שכבת צבע ביצירתה היוו חלק מסיפורה האישי ומסיפור תרבותי רחב יותר של מקומיות כדוגמא ניתן לראות בעבודתה "הרי ירושלים" את הרי ירושלים מרחפים, עשויים טרסות ושזורים בגדרות, גגות וכיפות מקדשים שם הניחה עוגן כמובן את זיכרונות ילדותה המעיר ירושלים, הליכותיה עם אביה הצלם יוסף שוויג למקום עבודתו מוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה ויחד עם זאת היא נתנה נקודת מבט תרבותית על העיר, על מורכבותה הפוליטית, הדתית והתרבותית.
עם השנים הפכה עוגן לאחת מאמניות הקרמיקה החשובות בישראל שעסקה לצד יוצרים אחרים בשאלות על זהות מקומית. לתפיסתה העשייה הקרמית חייבת לבוא יד ביד עם מחקר חומרי ומרחב היצירה, התבוננות על ממצאים ארכיאולוגים מאזור הים התיכון, על בעלי החיים והנוף המקומי כל אלא יוצרים הבנה של ההוויה המקומית ודרך זה את "האמת שבחומר" מושג אותו הטביעה עוגן במסעה החומרי והשפיע דרכו רבות על תלמידיה.
רשימת מקורות
- גדולה עוגן, הסיפור האישי: שיח עם החומר כדרך חיים, אתר האינטרנט של גדולה עוגן, ינואר 2016
- גדולה עוגן, הסיפור האישי: שיח עם החומר כדרך חיים, אתר האינטרנט של גדולה עוגן, ינואר 2016
- גדעון עפרת, אמנות קירונית בישראל: שנות ה 50, המחסן של גדעון עפרת
- אלכימאית עם תנור: אמנית הקרמיקה גדוּלָה עוגן מתה בגיל 93, נעמה ריבה, עיתון הארץ, 22 בספטמבר 2022
- גדולה עוגן, הסיפור האישי: שיח עם החומר כדרך חיים, מתוך אתר האינטרנט של גדולה עוגן מתוך אתר האינטרנט של גדולה עוגן
- גדעון עפרת (1991), ראשית הקרמיקה הישראלית – 1932-1962, טקסט עבור קטלוג התערוכה בשם זה שהוצגה במוזיאון הרצליה (אוצרות: מגדלנה חפץ וגדעון עפרת), בהוצאת אגודת אמני קרמיקה בישראל בשיתוף עם מוזיאון הרצליה. הטקסט מתוך המחסן של גדעון עפרת
אוצרת: עינב ברנס אליאסוב
פתיחה: חמישי, 17.07.2025, 19:30
שיח גלריה: שישי, 15.08.2025, 11:30
נעילה: שבת, 30.08.2025, 14:00
התערוכה באדיבות משפחתה של עוגן
עיתונות:
״עוגן חומרי״ ו״פואטיקה שימושית״ בבית בנימיני, פורטפוליו
Clay Anchor- a journey through the work of Gedula Ogen, MutualArt
"אלכימאית עם תנור": אמנית הקרמיקה גדוּלָה עוגן מתה בגיל 93, נעמה ריבה, הארץ
"مرساة (عوچن*) مادية" – رحلة في إبداع چدولا عوچن
قيّمة المعرض: عيناڨ برنس إلياسوڨ
چدولا عوچن (1929–2022) كانت فنّانة خزف بارزة، انتمت إلى مجموعة من الفنّانات اللواتي طورن لغة مادية فريدة في الفن الإسرائيلي. امتد إبداعها على مدار سبعة عقود، واستند إلى تصور عميق للمادة ككيان حي، غير محدود، يحمل في طياته المعنى والذاكرة.
في خمسينيات القرن العشرين، وهي الفترة التي بدأت فيها عوچن مسيرتها المهنية في ورشة العمل التابعة لهيدويغ غروسمان (1902–1995)، ركزت في أعمالها على التصورات التشحيصية – شخصيات، حيوانات وأدوات – حيث احتفظت المادة الخزفية في هذه الأعمال بظهورها الخام والترابي.
يمكن رؤية سعيها في أعمالها للبحث عن أشكال محلية، مستندة إلى تأثيرات من تقاليد جغرافية وثقافية. لقد أُسِرت عوچن بتاريخ أرض إسرائيل وبالمواد الطبيعية التي أحاطت بها. كانت أعمالها تصدح بصدى الأرض المحلية، وتدرجات ألوانها المتغيرة (ألوان الصحراء: الأصفر، البني، والأحمر)، والثقافة العميقة المتجذرة في الشرق الأوسط.
تعلمت عوچن الإحساس بالطاقة الفريدة التي تنشأ في اللقاء بين المادة ولمسة يد الفنّانة على عجلة الخزف: "إنها طاقة تأخذني إلى شواطئ أخرى"، كما قالت.
في الستينيات والسبعينيات، انتقلت عوچن للعمل على نطاق واسع – نُقوش، جدران خزفية، وتركيبات معمارية، برز فيها تفاعلها مع الفضاء العام الإسرائيلي الناشئ. دمجت عوچن المواد الطبيعية مع البُنى الهندسية، وحافظت على حوار بين الحرفة، المحلية، والبنية الشكلية الغنية.
في الثمانينيات والتسعينيات، بدأت عوچن في إنشاء تماثيل خزفية تُعبر عن الذاكرة، المشاعر، والقصص الشخصية. يمكن رؤية استمرار اهتمامها بالحيوانات، ولكن لم يعد ذلك على عجلة الخزف بل من خلال النحت الحر باستخدام الطين، الأسمنت، والقش. وقد عبّرت هذه الأعمال عن انتقالها إلى مرساة أكثر تجريدًا، حيث أصبح الملمس والشكل يحملان دلالات عاطفية وسردية عميقة.
رأت عوچن في الخزف ليس مجرد وسيط فنّي، بل شهادة حيّة على التاريخ الإنساني، من الفخار القديم وعلم الآثار وحتى النحت المعاصر. ومن هذا المنطلق، دمجت في أعمالها عناصر من الأواني الفخارية القديمة مع الأشكال الحديثة، مبدعة بذلك أنسجة جديدة واستخدامًا جريئًا للألوان. قالت: "تعلمت التمييز بين لمسات على المادة تكون بمثابة حرف، مقطع لفظي، لديهما طاقة ومستقبلًا أكثر من المنتج النهائي".
مع مرور السنوات، أصبحت عوچن واحدة من أهم فنّانات الخزف في إسرائيل، وشاركت مع فنّانين آخرين في طرح أسئلة حول الهويّة المحلية. في رحلتها المادية، صاغت عوچن مفهوم "الصدق في المادة"، الذي أثر كثيرًا على طلابها.
تركت عوجن وراءها مجموعة واسعة من الأعمال، تُعد شهادة على التزامها بالمادة وقدرتها على خلق لغة فنّية فريدة تمزج بين التقاليد والابتكار.
*كلمة عوچن بالعبرية هي اسم ومؤنت وتعني المرساة
يقام المعرض بلطف عائلة عوجن
