זמן צרוב

תערוכה קבוצתית חדשה בבית בנימיני, תל אביב

משתתפים:

עירית אבא, דליה בן מיור, בועז ברקני, בן הגרי, מאיר מוהבן, דניאל פלטאואר, מרתה ריגר, איריס שביט

אוצרות:

טולה עמיר ולביאה שטרן

צילום:

שי בן אפרים

פתיחה: 30 באפריל 2015, 19:30

שיח גלריה: יום שישי 29 מאי 2015, 11:30

זמן צרוב | הזמנה | Etched in Time | Invitation

זמן צרוב | הזמנה | Etched in Time | Invitation

זמן צרוב

מראה כללי של התערוכה _01

Picture 1 of 6

מראה כללי של התערוכה _01

על התערוכה

המחשבות על התערוכה התעוררו והתגבשו סביב מה שניגלה לעין ברגע  פתיחת תנור הקרמיקה אחרי השריפה. זה הוא רגע מכונן. רגע של לידה, של הפתעה החוזרת על עצמה בכל פעם ופעם כשנפתח התנור. רגע של התרגשות וחרדה לקראת הלא נודע. כל כלי וכלי מכיל את ההפתעה והאפשרות של הלא צפוי. תנאי השריפה בתנור, הכנת הכלים לפני,  מצבים של טמפרטורה, צפיפות, דחיסות ועוד תנאים סובייקטיבים משפיעים על התוצר הסופי. השהיה בתנור, העמידה בתנאים הקיצוניים, הקשר למיקום בחלל, הסמיכות לכלים אחרים, לעובי החמר, לסוגו,  לגלזורה ואפקט הטמפרטורה עליה, למשב הרוח, לחימצון, לאפר שבאויר ועוד. כל אלה הם סימנים של חד פעמיות, של יחסי גומלין בין הרמוניה ודיסהרמוניה. סימנים  של שבריריות, של הלא נודע, של החד פעמי המסמן יופי. יופי של אבדן שליטה. יופיו  של הפגוע, הפגום, המקרי. רגע של לפעמים דחיה, ולפעמים קבלה. או של שניהם. רגע המתואר על ידי אמנית המשתתפת בתערוכה  כ"נשיקה של האלהים". התערוכה מציפה בדיקה של ביטויים שונים של היחס בין האקראיות והסדר. בין הדיסוננטי לקונסוננטי  והמרחב שביניהם.

העבודות בתערוכה

בן הגרי / Potter’s Will

בסביבה אבסורדית בסטודיו של קדר, כובד המשיכה התהפך: החדר מסתובב סחור סחור בעוד שגלגל האבניים נשאר ללא תנועה. הסט הזה ניבנה בגודל אמיתי כבמה מסתובבת סביב נקודת מרכז קבועה. הכד נוצר על ידי הקדר פול שאלף מניו יורק עם הסחרור המהופך. עבודת הוידאו היא שוט אחד מתמשך שהוא חלק מעבודה ארוכה יותר(“Potter's Will", HD video, 10 minutes, 2015) , נרטיב דמיוני של יצירת כד חימר.

בן הגרי / Potter’s Will

קינטסוגי / Kintsugi

אמנות יפנית אשר בה מחברים (מתקנים) שברים וסדקים של כלי חרס וחימר בזהב נוזלי או אבקת זהב המעורבים עם לאקה. אפילו אחרי שהכלי ניסדק או נישבר הוא לא מסיים את חייו, להפך, הסדקים המודגשים על ידי התיקון, מתקבלים כחלק מההמשכיות וההתחדשות של הכלי.
קינטסוגי /  Kintsugi

קינטסוגי / Kintsugi

מאיר מוהבן

מאיר מוהבן מתייחס לפתיחת התנור כרגע השחרור של הכלי, ברגע זה היוצר לומד לקבל את הכלי על פגמיו. לעיתים לוקח זמן להתידד עם הכלי והיחס לכל כלי הוא אינדיבידואלי ולוקח זמן משלו. במערב, הוא אומר, יש נטיה להחביא את השונה, לעומת היחס במזרח שמאפשר להתיידד גם עם פגם, עם סדק.השריפה היא מסע שלא ידוע כיצד יסתיים, השריפה היא מפלצת גדולה הדורשת אנרגיה רבה של הרבה אנשים. חווית התנור היא עילאית, אחרי חודש עבודה ושבועיים העמסה. השליטה מוגבלת. על הצורה של הכלי יש שליטה, בשריפה המשתנים רבים יותר, ניתן לשער את ההשפעות של המיקום בתנור, של הקרבה, אבל מעבר להשערה אין מושג מה יצא ואיך יצא. ובעצם מספק גם כלי אחד אשר יצא מיוחד.

מימין: מאיר מוהבן, משמאל: בועז ברקני

Picture 1 of 4

מימין: מאיר מוהבן, משמאל: בועז ברקני

עירית אבא

עירית אבא מערבבת את הפורצלן עם צובענים. הצבע הופך להיות חלק מהחומר. ההכרות ארוכת השנים עם החומר מאפשרת את השעשוע, הנסיונות בשבילה הם בדיקה. המשחקים מהוים את הבסיס להמשך הפעולה. המקריות וחוסר השליטה מאפשרים חידוש. אין זה 'שחרור' אלא הובלה וגירוי, שהם חלק בלתי נפרד מחיי העשייה. התלהבות וסקרנות הכרחיים ליצירה. יש את העולם הצפוי, ויש את התגליות. השאיפה היא למתוח את גבולות החומר ולאתגר את החומר ואת הצורה. בכלים מתבטא הפער בין הפורצלן הצבוע היצוק לבין הגלזורה החקרנית, החיבור בין הצבע שהוא חלק מהחומר ובין הגלזורה הוא הבלתי צפוי.
עירית אבא, פורצלן צבעוני, עבודת קדרותעירית אבא, פורצלן צבעוני, עבודת קדרות

עירית אבא, פורצלן צבעוני, עבודת קדרות

דליה בן מיור

דליה בן מיור מדברת על חוסר השליטה בהקשר של התנועה המחוללת, התנועה היא תזוזת הכלי, הצורה, המשיכה והמהירות, הציר הורטיקלי. השליטה מתקיימת בתהליך בכמה פעימות, כבר ברגע איחוד החומר על האובניים, אחריו ברגע המירכוז אשר מייצר את הורטיאקל, את התנועה המחוללת את הכלי. המירכוז שייך גם לגוף, באבניים יש תנועה שקטה, אתה עובד במקום אחד ובגלל התנועה הכלי מקבל שינוי בכל ממידיו. המירכוז קשור גם לריכוז. והריכוז נוצר בתנועה המדיטטיבית אשר משפיע על היוצר ועל השליטה בצורה. השריפה היא אחד הביטויים שבהם השליטה אינה בידיך, ומייצר את 'רגע הלידה' שתוצאותיו מתגלות עם פתיחת התנור. האובניים עובדות על ציר, התנועה משחררת, היופי זה לצאת מהציריות הזו. להביא איזון של חוסר הסמטריה.
דליה בן מיור, עבודות קדרות, שריפת עצים

דליה בן מיור, עבודות קדרות, שריפת עצים

דניאל פלטאואר

דניאל פלטאאור מספר על היפנים שכדי לחוות את אבדן השליטה, מאמצים את גישת 'חומר רך ואבניים איטיות' שמחייב יותר עבודת יד ומפחית מאלמנט המכונה. המים הם המאפשרים את אובדן השליטה המירבי. רכות התנועה והסחרור נובעים מהמים בעוד שהחומר, מתפרק מהסלע. פלטאאור, כאיש מאמין קושר את הסלע הוא ה'צור' - מילה נרדפת לאלוהים לצורה, יצור ויצירה, כולם חומר גמיש. החומר משל לאדם – כחומר בידי היוצר. החלק של חוסר השליטה בא אחרי אימון רב. גם בתנור חשמל בו משתמש דניאל יש הפתעות והתרגשות, אבק, שמן על הידיים, מהירות השריפה. בשריפה יש כל כך הרבה פרמטרים שאין סיכוי לחזור פעמיים על אותו דבר. גם השליטה לא מבטיחה תוצאות, דניאל בא מגנים פרוסים – גנים של שליטה, ונמשך ליפנים שמהם הבין שנדרשת שליטה ואין אף פעם מספיק ממנה. בחסידות מוזכר הקונספט של היופי של השבור. אין שלם כמו לב שבור. השלם הוא אשליה. כשמתחילים לעבוד מגלים שהחומר אינו פסיבי, יש לו אישיות והוא מכתיב, הוא המורה. החומר כאן בסיסי, מולו צריך לותר על האגו, הידע הוא להשתמש באגו ככלי, לעשות כלים שימושיים זה תפקיד בחיים, תפקיד הדורש צניעות. הקבלה מדברת הרבה על כלים, החיים של הכלים מתחילים כשהם עוזבים את הסטודיו. התנור הוא לא סוף האין שליטה, גם ההמשך – המפגש עם הקונים הוא כזה.
דניאל פלטאואר, פורצלן ואבנית, קדרות, גלזורות קריסטלים ושריפת אנאגמה

דניאל פלטאואר, פורצלן ואבנית, קדרות, גלזורות קריסטלים ושריפת אנאגמה

 

איריס שביט

איריס שביט מתיחסת לשריפה כתהליך מרכזי. החזרתיות של העבודה, האימון האינסופי, הופך לדרך חיים, אך אחריו יש כוח חזק יותר שבידיו אתה מפקיד את הכלי. וכך, הידע, העשיה, והמאמץ, מתרכזים לרגע פתיחת התנור. התנאים של השריפה אינם נשלטים ואינם קבועים, העבודה נעשתה, המאמץ הושקע, ועכשיו נמסר הכלי לידיה של האש. ברגע הזה של פתיחת התנור הרגשות מתעצמים:הפתעה ושמחה, ולעיתים כמובן גם אכזבה. הפגישה עם הכלים שהשתנו, התעוותו, הפכו לקיימים ונוכחים, מהווים את שיא הדרמה של הקדרות.
איריס שביט, אבנית, עבודת קדרות ועיבוד ידני, שריפות שונות

איריס שביט, אבנית, עבודת קדרות ועיבוד ידני, שריפות שונות

מרתה ריגר

מרתה ריגר רודפת אחר חוסר השליטה כבר בהנחה של גוש החימר על האובניים, היא מניחה גוש גדול במיוחד ומטפלת רק בחלקו העליון, הקערות שנוצרות בטכניקה הזו אינן ממורכזות, אין להן סימטריה, הבסיס שלהן כבד ותמיד קשור לגוש החומר שנמצא מתחת. בנוסף, היא טובלת את הכלים בפורצלן מדולל כאשר החיבור בין הפורצלן והחימר מייצר חוסר שליטה בציפוי הכלי. הציפוי, במשותף עם נגיעת הגלזורה הכחולה (ואחת אדומה) שכל משיכת מכחול שלה נעשית בעוצמה אחרת מייצרת סדרת כלים א-סמטריים אשר גם בנפרד אך במיוחד ביחד מייצרים תנועה קפואה.
מרתה ריגר, עבודת קדרות, שריפת גז

מרתה ריגר, עבודת קדרות, שריפת גז

ביטויים נוספים של המימד האקראי כחלק מתהליך היצירה ניתן למצוא באמנות הפרפורמנס שם הוא מופיע כמרכיב אינהרנטי. כל אירוע, מופע או ביצוע של יצירה מוסיקאלית הוא יחידני, אך לא בהכרח אקראי. בביצוע יצירות מסוימות של ג'ון קייג' או טרי ריילי למשל, כבר ההנחיות בפרטיטורה (אשר בדרך כלל מתפקדת כמשהו סגור) מאפשרות לרעשים שבקהל ובסביבה להתקבל כחלק מן היצירה וכך בכל פעם כאשר היצירה מתבצעת, היא משתנה. האקראיות והמקריות מופיעים גם במחול האוונגרדי של מרס קניגהם ששיתף פעולה ברבות מיצירותיו עם ג'ון קייג' ועם רוברט ראושנברג וג'ספר ג'ונס כבר בשנות החמישים כאשר שהו ב'בלק מאונטן קולג' שבצפון קרוליינה בחממה הניסיונית שם נירקמו כמה משיתופי הפעולה האמנותיים של התנסות וניסיוניות בשירה, מוסיקה, מחול, אמנות פלסטית, אדריכלות והפננינגס אשר השאירו חותם על האמנות האוונגרדית בימינו. אנחנו פוגשים את האקראיות והמקריות אצל אמנים רבים אחרים כמו רוברט מוריס, מרסל דושאן בפעולות משותפות עם ג'ון קייג', אצל רוברט מוריס בפיסול המשלב פעולות גוף משתנות אצל ג'ואן ג'ונס במיצגים המשלבים רישום, ציור פעולה וריקוד, בשירה דאדאיסטית ובכתיבה אוטומאטית סוריאליסטית.

"נקודות בחלל" / מרס קנינגהם, להקת המחול של מרס קנינגהם (1986)

Merce Cunningham in “Points in Space”, with the Cunningham Dance Company (1986)


 

מרס קנינגהם וג'ון קייג' ב"רוראטוריו" עם להקת המחול של מרס קנינגהם, באקדמיה למוסיקה בברוקלין (1986) Merce Cunningham and John Cage in “Roaratorio”, with The Cunningham Dance Company at BAM (1986)
 

מרס קנינגהם וג'ון קייג ב"רוראטוריו" עם להקת המחול של מרס קנינגהם, באקדמיה למוסיקה בברוקלין, 2011 Merce Cunningham and John Cage in “Roaratorio”, with The Cunningham Dance Company at BAM, 2011 האמן מפקיד את הכלי בתנור, מקום בו התנאים קיצוניים ביותר, ושהשליטה בו כמעט לחלוטין מוגבלת. בחלק הזה של התהליך, לאחר שהושקע כשרון, עמל, ידע, מחשבה, נסיון, מאמץ ודמיון, הכלי עלול לקרוס, להסדק, להתעוות, להפתיע בצבעוניות שלו. התנאים האובייקטיבים והסובייקטיבים של מיקום בחלל התנור, הדיוק בטמפרטורה, משב האויר בתוך התנור, החימצון, רחף האפר, עובי החומר וסוגו, הגלזורה, כל אלה משתנים אשר כל אחד מהם יכול להשפיע על הכלי וכולם ביחד מייצרים תוצאה בלתי צפויה. המפגש עם הכלי לאחר השריפה, ברגע פתיחת התנור הוא סוג של לידה. התרגשות היצירה מגיעה לשיא ברגע המפגש הזה עם הלא צפוי. כשהכלי מצטרף לעולם ומראה את סימני הצריבה, סימני הזמן.
מראה פנים תנור האנאגמה של מאיר מוהבן, 2012, צילום: מאיר מוהבן

מראה פנים תנור האנאגמה של מאיר מוהבן, 2012, צילום: מאיר מוהבן