בקטן – עבר הווה עתיד

ההפרדה בין אמן לאומן

התפיסה ההיררכית של מלאכת האמנות עברה טלטלה בביינאלה האחרונה (ה-55) בוונציה. האוצר הצעיר, מסימיליאנו ג'וני [Gioni], בישר לחובבי האמנות כי פג תוקפה של ההפרדה בין אמן לאומן ויש להעניק יחס שווה לאלה העוסקים במלאכה ובחומר כמו לאלה העוסקים באמנות כקונספט מזוקק. תערוכה בינלאומית זו, כמו גם תערוכות אחרות בעולם ובישראל, שהציגו עבודות של ארט ברוט [Art Brut] , העניקו מעמד מוזיאלי לאמנים שנחשבו לאאוטסיידרים, ובכך אותתו שיש להתייחס לאמנות זו במלוא הרצינות. תופעה זו מסמנת את ביטול הגבולות המלאכותיים בין "גבוה" ל"נמוך", בין מלאכת יד ועיצוב לבין אמנות "טהורה". כתוצאה מכך נפתח שדה האמנות לפלורליזם חווייתי המכיר ומוקיר ערכים חדשים.

תערוכת אמנים יוצרים

תערוכת אמנים יוצרים "בקטן - עבר הווה עתיד" משתלבת במסגרת זו. היא מנסה לחבר בין שתי מגמות אמנותיות: מצד אחד - אמירה אמנותית מושגית בעלת מטען אישי וקיבוצי בנושא "עבר-הווה-עתיד", ומצד אחר, עיסוק בחומר, במלאכת יד עמלנית שדורשת מיומנות ונשענת על מסורת ארוכת ימים. האמנים המשתתפים בתערוכה התבקשו לעמוד בשתי דרישות מוקדמות: עבודה שגודלה אינו עולה על מ"ר אחד, והתייחסות לתקופה מסוימת בחייהם הקושרת את הפן האישי לאמירה האמנותית תוך כדי נגיעה בזיכרון, בחומריות או בביקורת חברתית.

נימה ביקורתית מעין זו ניכרת בעבודותיה של בתיה איכנהולץ, שמתייחסות לחלום הציוני ושברו, תוך התרפקות רקומה על העבר. זיכרונות העבר נחרטים על קוביות העץ של חואני מוקמל, כסמל לתקופה שאיננה עוד ובתקווה לעתיד. רקמת גובלנים מזכירה לדבורה דודאי את אמהּ, שרקמה תמונות נוף, והיא רוקמת בדרך דומה על גבי תצלומים מילדותה בפולין ומחייה בארץ - פעולה שמחברת בין עבר להווה בדרך פיזית ורעיונית.

לימור יוסיפוביץ מציגה את היחס לזמן ולשינויים שהוא מחולל בטריפטיכון המורכב מתצלומי דיוקנאות עצמיים בתהליך של התבגרות. הרקמה הצבעונית מדגישה את קמטי הפנים ואת תהליך ההזדקנות. מרגלית בסן רוקמת על בדי משי את עונות השנה כסמל למחזוריות אינסופית.

טכניקת האריגה של מירה וינשטין היא אלגורית: מארג החוטים הסבוך שלה קושר בין תקופות ומסורות. דליה ברקי משלבת בעבודתה בין קליגרפיה וטקסטיל. היא יוצרת כתב סימנים במקצב קבוע, הבנוי מהטבעה של חוטי ברזל חלודים על גבי בדים, שהפענוח שלו נותר פתוח לדמיון הצופה.

חנה דהן ודבורה חזן מציגות שולחנות עם שאריות מן העבר: תצלום משפחתי או מפת שולחן לצד כוסות קפה, צלחות וקטעי עיתונים. אלה מסמנים טקסים פרטיים קטנים, יומיומיים, המקשרים בין עבר, הווה ועתיד. ורוניקה אלרן יצרה קבוצת עבודות קטנות, על גבול התכשיט, המתכנסות למעין כמוסת זמן פרטית. העבודות מהדהדות את הרצון להיות אם לצד הגעגוע אל ילד שנהרג, המתורגם לחזרה אובססיבית על אלמנט של בובת תינוק בווריאציות שונות.

רחל רוזנפלד, עמי ברקוביץ וחדוה קליין מתייחסים לסמליות החומר: בקבוקי תרופות ריקים ומקומטים, שסיימו את חייהם הפונקציונליים והפכו לקישוט או לחפץ שימושי אחר; גבעולי צבר מיובשים שהפכו לגוף תאורה; או לוחות קרמיים מחוררים שנשזרו בהם רצועות של סנסני תמרים, אלגוריה לחללים שנוצרו בטבע ומולאו בתכנים חדשים.

אריה ברקוביץ אוצר התערוכה