שרפות עצים / אתי גורן

למן המאה ה-13 מתקיימת פעילות קדרים בלה בורן (La Borne) כפר קטן בצרפת. האזור מוקף ביערות עבותים ומשופע בחומר אבנית מקומי, המגיב נפלא לשרפות העץ הארוכות. אתי גורן התארחה במקום ושרפה עם האומנים המקומיים.

את המאמר המלא ניתן לקרוא ב- "1280 - כתב עת לתרבות חומרית", גיליון 22, חורף 2011, בעריכת טליה טוקטלי. כתב העת בהוצאת אגודת אמני קרמיקה בישראל, בשיתוף עמותת אמנים יוצרים בישראל ובתמיכת משרד התרבות והספורט מנהל התרבות.

ביולי 2010 נסעתי לשלושה חודשים לצרפת כדי להתנסות ולחוות שרפות עצים. גרתי בבית ועבדתי בסטודיו של מאיה מיצנמכר וניקולא רוסו, קרמיקאים החיים ועובדים בכפר הקטן לה בּורן (La Borne), יישוב שבכניסה אליו מוצב שלט ובו כתוב "כפר הקדרים - לה בורן" (village des potiers- La Borne). יישובים אלה נמצאים במרכז צרפת, כשעתיים וחצי נסיעה מפריז, לא רחוק מהעיר בּורז' (Bourge). האזור מוקף יערות עבותים ומשופע בחומר אבנית מקומי, המגיב נפלא לשרפות העץ הארוכות.

תיעוד מהמאה ה-13 מצביע על פעילות קדרים באזור, וממנו עולה שבאותה תקופה השתמשו בשרפה בטמפרטורה נמוכה של C˚900. שרפות בטמפרטורה גבוהה החלו אך ורק במאה ה-16, אז החלו הקדרים להגיע לרמת הסנטור הנכונה לחומר. התנורים ששימשו אז היו "תנורים מטפסים" - תנור בצורת לווייתן שאורכו 25 עד 75 מטרים(!), והוא בנוי בשיפוע כך שתא הבעירה נמצא בחלק הנמוך והארובה בחלק הגבוה. תנורים אלו שימשו לשרפת כלים שימושיים כגון ארובות, כדי מלח או קנקנים. לפעמים שרף התנור ללא הפסקה – נפרק ונטען ללא הפוגה - ולא פעם שירת כמה בתי מלאכה.

מלחמת העולם השנייה שמה קץ לייצור המקומי. הכיבוש והשנים שלאחריו ואחר כך החידושים וההתפתחויות הטכנולוגיות והתעשייתיות – כל אלה הביאו לידי צמיחתו של דור חדש של קרמיקאים ששאפו להתאים את התנורים לכמות קטנה יותר של עבודות ולעבוד בייצור בקנה מידה מסחרי פחות. התנורים קטנו אפוא וצורתם השתנתה, וכיום הם נקראים תנורי סוור (Sévres) או תנורי בורי בוקס (Bourry –box ) מסוג down draft.

בשנות ה-60 של המאה ה-20 הופיע התנור הראשון מהמזרח הרחוק - תנור שלו כמה חדרים שנקרא ביפן נובוריגמה (Noborigama) ובסוף שנות ה-70 החלו לבנות תנורי אנגמה (Anagama) יפניים, שהם אותם תנורים מטפסים של העבר, אבל שאינם בנויים בהכרח בשיפוע. יש בהם חדר אחד ארוך ופתחי טעינת עצים בצדדים.

היום חיים בכפר קרמיקאים רבים הבונים את התנורים לפי צורכיהם ויכולותיהם, משתמשים בצורות המסורתיות שלהם אבל מחדשים ומשנים לפי הצורך ותנאי השטח. יש בעלי תנור השורף במשך 28 או 48 שעות שאליו מכניסים עבודות מעוטרות או מזוגגות; אחרים שורפים שרפות ארוכות, שבעה עד עשרה ימים. שרפות אלו מאפשרות להעשיר את העבודות במרבצי הגחלים הנאספים במהלך השרפה, שאותם משליכים פנימה דרך הפתחים הצדדיים. התוצאה היא נזילות של אפר, כתמי להבות מעניינים ואפקטים וולקניים.

בשלושת השבועות האחרונים לשהותי התקיים בלה בורן סימפוזיון ושמו "מאוהבים באש" שאליו הוזמנו 19 קרמיקאים מקוריאה, מיפן, מאנגליה, מגרמניה, מאוסטרליה, מארצות הברית, מספרד, מניו זילנד וכמובן מצרפת – כולם שורפים בתנורי עץ. במשך 12 ימים שרפו המשתתפים את העבודות שלהם ושלנו בתנור הכפר הישן, שהיה בשימושה של משפחת טלבו עד לפני עשרים שנה, ומאז העלה אבק מחוסר שימוש. היה מרגש לראות את הלווייתן הזקן שואג ובוער כבעבר, ואף שהשרפה בו אינה מאפשרת הרפתקאות ומשחקים )אין בו פתחים צדדיים), כל המשתתפים כיבדו וחגגו את שובו לחיים!

נוסף על שני הרכיבים העיקריים המצויים בשפע באזור ומאפשרים שרפות בעץ (עצים וחומר מתאים), לקרמיקאים הסברים נוספים להעדפתם שרפת עץ: רובם ככולם לוקים בפירומניה ברוכה, הבאה לידי ביטוי בצירופי לשון כמו "אש היא סיכון, התנסות, מזל, חיים", "האש מפיחה בחומר נשמת חיים", "שרפת תנור עץ גדול נותנת קצב מיוחד לחיי הקרמיקאים", "בשרפת עצים עובדים יחד הטבע והאדם, כל האלמנטים מתחברים והשרפה היא מסע ביניהם", "שרפת עצים מלמדת אותנו סבלנות, סיבולת, עבודת צוות וקבלת התוצאות בהפתעה ובענווה", "השרפה היא לשרת את האש, כמו בטקס  הרמוני, לקבל נשיקות רכות של אפר על הכלים ולרצות תמיד עוד", "העץ זורם בעורקינו", "הקולות, הריח, האור...".

למידע נוסף על קורס קדרות למידע על לימודי פיסול

פורסם תחת כללי, מאמרי העשרה / 17 לפברואר, 2013 / אין תגובות »