סנדלרית, תופרת, ספרית: ראיון עם מיסטי גמבל

ראיון מיוחד שערכה שירה סילברסטון עם מיסטי גמבל, אמנית פיסול קרמי מארצות הברית, שנערך עבור המגזין "1280 - כתב עת לתרבות חומרית". מתוך גיליון 21, קיץ 2010, בעריכת טליה טוקטלי. כתב העת בהוצאת אגודת אמני קרמיקה בישראל, בשיתוף עמותת אמנים יוצרים בישראל ובתמיכת משרד התרבות והספורט, מנהל התרבות.

כשפוסעים לחלל שפסליה של מיסטי גמבל מוצגים בו, חשים כאילו נקלעים לבמת תאטרון שזה עתה זעק בה הבמאי "freeze!". דמויות נשים בעלות שֹער עשוי למשעי וילדות במשחקן צבועות צבעי פסטל רכים ומתקתקים, העומדים בניגוד למבטיהן הרוחשים, הן רק חלק מעבודותיה של גמבל - אמנית קרמיקה אמריקנית מאוקלנד, קליפורניה. גמבל, 43, גדלה בעיר פאלוס ורדס שבקליפורניה, לא הרחק מלוס אנג'לס. "אני חושבת שאחדות מעבודותיי מושפעות מהרקע שלי ובמובן מסוים הן גם נותנות פרשנות למקום ולאופן שגדלתי בו", כותבת לי מיסטי בריאיון הדואר אלקטרוני שלנו. "גדלתי בשכונה אמידה למדי בפרבר של לוס אנג'לס, והקרבה לדיסנילנד יצרה סביבה קצת ביזארית בשבילי. כבר כילדה הייתי ערה לסוגיית המעמדות החברתיים ולמה שנחשב או לא נחשב ראוי. המקור של רבות מעבודותיי כיום הוא בדיאלוג המילולי והחזותי על חיצוניות, יומרה והלימות – כיצד 'ראוי', 'מנומס' ו'נכון' להתנהג". אביה היה טייס ובובנאי שנהג להופיע ברחבי ארצות הברית והעולם, ועיסוקו השפיע רבות על עבודותיה. "מאז ומתמיד הוקסמתי מאמנויות הבמה. אבי היה מוכר מאוד בארצות הברית ומחוצה לה, והוא שיצר את הבובה הראשונה של פינוקיו לדיסנילנד ב-1968. ברוב חופשות הקיץ שלי כילדה הייתי מבלה עם המשפחה בפסטיבלי בובות בערים ברחבי ארצות הברית. פרנק אוז (מיס פיגי) וקרול ספיני (ביג בירד ואוסקר מרחוב סומסום) היו חברים קרובים של אבא שלי, והם נהגו לשמור עליי ועל אחותי כשאבי היה על הבמה. זה היה מזל גדול לגדול בבית שההורים תומכים כל כך בנסיעות ובטיולים למקומות רחוקים. גם בשלב מאוחר יותר בחיי המשכתי ללוות את אבי במסעותיו בעולם, ובין היתר ביקרנו בפסטיבל הבובות בחולון ב-2001 ואפילו בטהרן. הוזמנו לאיראן ב-1998 והיינו האמריקנים הראשונים שהופיעו שם מאז המהפכה האיסלאמית של 1979. כשנחתנו שם צירפו לנו מאבטחים, והמשטרה החשאית ליוותה אותנו כל שהותנו. הופענו מול אלפי אנשים כל ערב, ובכל ערב הקהל רקד ושר מולנו, אף שהשלטון אסר זאת. מסע זה השפיע מאוד על חיי ועל תפיסת עולמי. הבנתי שכאמן אתה רוצה לדעת שהיצירה שלך באמת יכולה לשנות". גמבל נוהגת לפסל דמויות של נשים וילדות בגודל טבעי, לעתים אף גדולות מכך. במבט ראשון הדמויות מעלות בצופה חיוך, שכן יש בהן מן הקריקטוריות והסַטירה, אך במבט שני משהו בהן מתחיל לכרסם בך, ואולי אף לאיים. מחוות הגוף שלהן והקיפאון שהן שרויות בו מעוררים חוסר נוחות. בסדרת הילדות שלה הדבר בא לידי ביטוי באופן בולט במיוחד כשמבט נוסף מאחורי גבה של אחת הדמויות חושף מספריים רגע לפני פעולה, ניסיון הצתת גפרור או יד שהזדחלה מתחת לחצאית ונדמית כמפשפשת במבושיה. מתוך כל "ילדה טובה" לבושה חצאית וצבועה צבעי פסטל מציצה לה "ילדה רעה", הרסנית, טרוריסטית קטנה. "רציתי שהעבודות האלה יעוררו בעתה, הלם, פרובוקציה וגם צחוק במקביל. העבודה בעצם עוסקת בלקיחת אחריות ובהעצמת ה'יוצר', במקרה זה הדבר בא לידי ביטוי ב'העצמת' כוחן של הדמויות באמצעות אביזרים כמו מספריים וגפרורים המשמשים ככלי נשק חלופיים. את העבודה הזאת יצרתי בלימודיי לתואר שני ומצאתי דרך 'לקחת אחריות"'. עבודה בחומר בגדלים האלה קשה במיוחד, שלא לומר סיזיפית, שכן בדרך עשויות לקרות אין ספור תקלות. מדוע העדפת דווקא את החומר על פני חומרים אחרים? אני חושבת שאני אוהבת את האתגר... ואת הרבגוניות שלו. בשבילי החומר הוא החומר האולטימטיבי. הוא לעולם אינו משעמם אותי, שומר על הערנות שלי ואני לומדת כל הזמן. המדיום הזה מאפשר לי לעבוד במגוון אופנים ודיסציפלינות. אני משתמשת בטכניקות שלקוחות מהדפס, מציור, מפיסול ומעיצוב גרפי שלמדתי באקדמיה לאמנות ב-1989. כשאני בונה עבודה גדולה, אני חושבת על הקליפה או על החיצוניות/ פנימיות שלה ומשתמשת בשיטות שאני זוכרת מלימודי תפירה כמו יצירת קפלים (פֶּנְסִים) וקיפולים. העבודות שלי עשויות חומר לשרפה גבוהה עם הרבה מאוד שמוט. לרוב אני שורפת לקון 3 ואחר כך עוד כמה פעמים בטמפרטורה נמוכה יותר לקבלת הצבע שאני רוצה. אני צובעת באמצעות ספוג, מכחולים, צובענים, תחמוצות, זיגוגים ותת-זיגוגים. אני מעמיסה ומעמיסה על פני השטח ושורפת עד שאני מרוצה מהתוצאה. עבודות רבות שלך עוסקות במותגים, כמו מיצב הנעליים שבו כל נעל חתומה בכיתוב "Misty Gamble West Palm Beach" הנראה כמותג, או המיצב הקרוי "Chanel". מה משמעות המותג בשבילך ומה הוא מייצג בעולמך? כשהתייחסתי למותג, התייחסתי ללוגו שלי או לזהות "המותגית" שלי. במיצב "ערמת נעליים" נהפכתי ליצרנית או לסנדלרית ויצרתי נעליים עם המותג של שמי ומקום מגוריי – פאלם ביץ' המערבית. את העיר הזאת ייסד הנרי פלגלר כקהילה שנועדה לאכלס את עובדי שני המלונות הגדולים באי הסמוך לפאלם ביץ'. בעצם זה כאילו אני אומרת שהסנדלרייה שלי היא בפאלם המערבית ואני משרתת את הנשים של פאלם ביץ'. בעבודותיי אני מוצאת את עצמי מגלמת דמות של סנדלרית, ספרית או חייטת. אני חושבת שחלק מההשראה לכך הוא של סבתי. כשהייתי צעירה היא עשתה לי מנוי למגזין ווג, ועד יום מותה חידשה את המנוי מדי שנה בשנה. גדלתי בציפייה מתמדת לגיליון חדש, וכל גיליון הייתי קוראת מההתחלה ועד הסוף בלי לפספס מילה. את עבודותייך את מציגה בגלריות כמיצבים. כיום "מיצב" נעשה פופולרי מאוד בתחום הקרמיקה ובכלל. אני רואה לא מעט תערוכות שהאמן או האוצר בחר לכנותן מיצב אף שפעמים רבות מדובר בהצבה של אובייקטים בחלל. מהו מיצב בשבילך ובאיזו דרך את רואה את עבודותייך המוצגות כמיצב ולא כהצבה? למיצב יש טווח רחב של משמעויות. אמנים משתמשים במונח "מיצב" כדי לתאר עבודה שנוצרה לחלל פנימי או למקום תצוגה ספציפי. המילה "מיצב" מתארת דרכים רבות ושונות של עבודה ותפיסה. אני חושבת שאמנות מיצב משנה והופכת סביבה. אני גם חושבת ששינוי של חלל, הפיכתו למשהו אחר ויצירת סביבה הם "מיצב". אני מקווה שהעבודה שלי עושה זאת. אני מגדירה את עבודתי, הכוללת מגוון דמויות, כמיצב. יצרתי גם עבודות (הנעליים למשל) שבשבילן בניתי חללים פנימיים, וגם אותן אני מחשיבה מיצבים. לאחרונה התחלתי להתעניין בשימוש בטכניקות חדשות ליצירת עבודה חדשה והצגתה במתכונת חדשה. עם מי את בדיאלוג תוך כדי תהליך העבודה? במהלך הלימודים לתואר שני ובמהלך ההתמחויות שעשיתי בכל מיני מקומות הייתי בדיאלוג מתמיד עם כמה מהקולגות שלי. לרוב אני יוצרת, מציגה את העבודה ורק אז מקבלת משוב. איזו אמנות את צורכת ומהם מקורות ההשראה שלך? מאז ומתמיד הייתי מוקפת אמנים ושחקנים, אבל לקריירה אמנותית לא הלכתי מיד. בשנים 1993‑2005 הייתי מפיקה, סוכנת, יחצ"נית וגם ניהלתי פסטיבלים בתחום המוזיקה. מה שבאמת השפיע עלי הוא האנשים שהקיפו אותי בתקופה הזאת – האמנים, המוזיקאים, השחקנים. כיום הסטודנטים שלי ממשיכים להדהים אותי על בסיס יומיומי. אני גם רואה המון סרטים, מקשיבה להרבה מוזיקה וצופה בכמה שיותר אמנות. לאחרונה אני צופה בהרבה סרטי אופנה כמו Isaac Mizrahi’s Unzipped. אמנים שאני אוהבת במיוחד הם אקיו טאקאמורי, מאטיס, קיקי סמיט, מנואל נרי, מגדלנה אבאקנוביץ', ארתור גונזלס ועוד רבים וטובים. בתחום המוזיקה אני אוהבת במיוחד את ליאונרד כהן, מוזיקת נשמה, ויקטוריה וויליאמס, טום וויטס, בוב דילן והרשימה עוד ארוכה. את מלמדת זו השנה השנייה במחלקה לקרמיקה של האקדמיה לאמנות קנזס סיטי (Kansas City Art Institute) במיזורי. כשביקרתי שם לפני שנה וחצי, סטודנטים שלך אמרו לי שאת הרוח החיה של המקום. האם את רואה עצמך כך? מה חשוב לך להעביר לסטודנטים? זה מאוד מחמיא לי, כמובן, אבל אני חושבת שבמחלקה יש הרבה מדריכים רוחניים והיו בה לא מעט דמויות אגדתיות, כך שתמיד חשתי כבוד גדול להיות חלק מסגל ההוראה כאן. אני מלמדת את הסטודנטים שלי להיות פעילים, מעוררי מחשבה, אמיצים, לוקחי סיכונים ובעלי רעב ללמוד. אני חושבת שמההתחלה חשוב ביותר לצייד את הסטודנטים במיומנות יצירה מתוך חשיבה מושגית, דיאלוג ביקורתי, טכניקה הכוללת חומרים ותהליך ומחקר בלתי פוסקים. את המיומנות הטכנית והחשיבה המושגית אפשר ללמד יחד. כמורה אני מלמדת את המיומנויות האלה במקביל כבר מיומם הראשון של הסטודנטים בכיתה שלי. כיצד את רואה את עצמך כיום: יותר כאמנית או יותר כמורה? אני אמנית. תמיד אהיה אמנית. הגישה שלי ללימוד ולכל דבר שאני עושה מגיעה מהמקום הזה, וכך אני פועלת בעולם. ואיזו דרך טובה יותר יש לגשת לעולם אם לא כאדם יצירתי, המוצא פתרונות, לוקח סיכונים, מחליט החלטות ולעולם אינו מוותר? לאן את מעוניינת "למתוח" את הדמויות/עבודות שלך? האם חשבת להפוך את המיצבים למיצגים? יש לי רעיונות חדשים לסדרות הכוללות דמויות רבות משוכפלות בגודל טבעי יחד עם חלקים פיגורטביים משוכפלים מתוך שימוש במיקס-מדיה ומיצב. היכן את רואה עצמך בעוד כחמש שנים? מה השאיפות שלך? אני אדם אמביציוזי למדי ויש לי לא מעט דברים ב-To Do list שלי. הייתי רוצה לנסוע לחו"ל במסגרת חילופי אמנים, ובסופו של דבר אני רוצה לבסס את עצמי בעיר אחת שבה אוכל ללמד במוסד לתארים מתקדמים. אני רואה את עצמי גם מוציאה לאור ספרים, וכעת אני עובדת על כמה רעיונות. לטווח הרחוק מטרתי להיעשות אמנית קרמיקה מכובדת התורמת עשייה וזוויות ראייה חדשות לתחום הפיסול הקרמי. אני רוצה שיזכרו אותי כאמנית וכמחנכת שנתנה השראה לאחרים ליצור חזון, ושתמכה ברצון שלהם להפוך אותו למציאות. למידע נוסף על קורס פיסול קרמי בבית בנימיני שירה סילברסטון – יוצרת בחומר, בוגרת המחלקה לקדרות, המכון לאמנויות במכללה האקדמית תל חי, בעלת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב, עורכת משנה ומפיקה של מגזין הקרמיקה הישראלי לתרבות חומרית - 1280.
פורסם תחת כללי, מאמרי העשרה / 17 למרץ, 2013 / אין תגובות »