משה שק ז"ל: טוטמים עכשוויים

מאת: שרה הקרט

המאמר לקוח מ-°1280, כתב עת לאמנות הקרמיקה, בהוצאת אגודת אמני הקרמיקה בישראל, גיליון 5, סתיו 2002. עורכת כתב העת: שרה הקרט

משה שק ז"ל נפטר בשנת 2011. המאמר נכתב בעודו בחיים, עת עסק ביצירה ובפיסול, כולל פיסול קרמי, במלוא המרץ.

משה שק הוא איכר שורשי בנפשו, לא משום שזה קרוב לחמישה עשורים הוא חי על אדמת קיבוצו (היה בין מייסדי קיבוץ בית ניר ב-1957), ואף עיבד אותה שנים רבות, אלא משום שהוא דבק באדמה, באותה חלקת אלוהים קטנה, אזור לכיש - שהקיבוץ יושב בו - באופן מילולי ומטפורי גם יחד. באומרנו שהוא איש טבע אמרנו שהוא מכיר כל רגב מאדמת האזור, כל נקיק וכל גבעה שבקרבתם הוא משוטט ללא הרף, והוא קשור אל הנמצא על פני השטח כאל הקבור מתחתיו, ולא בכדי. גבעות האזור הן גבעות כורכר, שכבה של סלע קשה מלמעלה וסלע רך מתחתיה, ולכן יצרו כאן כוחות הטבע, הרוח והמים מערות רבות עם תצורות מגוונות ומעניינות להפליא1.

צילום: אולג בפשוס

דורות מתושבי המקום, מן הפלשתים הקדומים ועד הערבים מאוחר יותר, אכלסו את המערות מאות בשנים. הם השתכנו בהן בעצמם וגם קברו בהן את מתיהם, וכך השאירו עדות חיה לתרבותם החומרית והרוחנית. עקבות של חיים מגוונים נותרו שם: עקבות של עבודה – הם חצבו בסלע כדי להרחיב את שטח המגורים ובנו כוכים וארונות לצורכי אכסון; של אמונות – מוטיבים קישוטיים חוזרים בקירות המערות ובכלים; של מנהגי דת וקבורה – כלי פולחן2 וגלוסקמאות נמצאו באזור. את אלו גילו ארכאולוגים בחפירות, ואחרים גלויים עד היום בקירות המערות ובשרידי מבנים מעשה ידי אדם. כאן גם שורש החיים של אמנותו של משה שק.

ברגישות מופלאה הוא חווה את קימורי העמודים שנחצבו באבן הרכה, את לחיצות האצבעות שהטביע הקדר הקדמון בחומר הרטוב כשסובב את החוליות ובנה את קנקני השתייה ואת הכדים לתבואה. אלו מלחשים אל משה בשפה אותנטית שמובנת לו בבהירות, ואותה הוא מתרגם ומחיה בעבודותיו זה שנים רבות. אברהם אופק ידידו כתב בין היתר את הפסוק היפה: "...משה – בעיניים נוגע ובידיים רואה"3, והייתי מוסיפה – ובנשמתו הוא שומע. עבודותיו של משה, הכדים והקדרות הגדולות, ובעיקר פסלי החיות4 מוכרים היטב לאוהדי האמנות בארץ, והם מעמודי התווך של הקרמיקה הישראלית המודרנית. תחילה הכרנו אותם מגובבים בסדנתו שבקיבוץ, משם עברו כמה מהם אל אולמות תצוגה מכובדים של גלריות, ולבסוף מצאו את מנוחתם במוזאונים או שהם מוצגים דרך קבע במקומות ציבור ברחבי הארץ5.

במשך השנים עבד משה בחומרים כגון עץ וברזל, ועבודות רבות שנעשו בחומר נוצקו גם בברונזה. משה, שרואה חשיבות מרבית בהבנת החומר כבסיס ליצירה - כל חומר ואיכויותיו שלו - רואה למשל הקבלה בין העבודה בחומר ובין יצירת דגם בשעווה שמשמש ליציקת הברונזה - שני חומרים שהוא מרבה להשתמש בהם לאחרונה, ולכן המעבר ביניהם נוח לו ונכון.

בשנתיים האחרונות יצר משה קבוצת פסלים חדשה, פסלים צעירים בזמן אך ותיקים ברוחם. אלה פסלי עמוד זקופים, טוטמים, שחלקם התחתון, הגלילי, זהה, ומעליו מתנשאות תצורות שונות בכל פסל, תצורות שאופייניות ללקסיקון המוכר של משה. בחוש ההומור האופייני לו חלקים שמרמזים על הראש ועל איבריו מעוותים ועוברים תהליך של פיתוח מטמורפי - ראש-עיניים, אוזניים-ידיים, אף-פה, כיד הדמיון. הראש מנופח לעתים לכדור ולעתים פחוס לגמרי; האף מאורך לעתים כאפו של פינוקיו ולעתים מזכיר זרבובית של חזיר, וכן הלאה.

החיבור בין העמוד הגלילי לחלק שמעליו יוצר דימוי של דמות מונומנטלית שמשיקה בקלות למסורת של המונומנט ההרואי בעל ההיסטוריה העשירה - מן האובליסק המצרי הקדום ועד פסלי המצביאים האירופים, ואם נרצה, מצריח המסגד ועד גורד השחקים הניו יורקי. לא עוד חיות קדמוניות–דמיוניות, כי אם התעסקות בדמות האדם וברוחו. התוכן חדש, אך ה"ידיים ידי עשו". אותם גלילים-צינוריים ששכיחים בפסלי החיות, אותן טפיחות מעוגלות-מכליות ששימשו ליצירת ראש, בטן, קימור של גו בפסלי החיות, מופיעים-נחבאים בפסלים החדשים. ואולם העיוות וההפשטה מפחיתים מחשיבותה של הדמות ומעניקים לה ממד קומי, אנושי. שלא כבמונומנטים מן העבר שביקשו להנציח דמות או את מעשה ידי המקימים אותם, הפסלים החדשים של משה אינם דימויים הרואים, כוחניים. משה מבקש להביע את רוחנית האדם יחד עם חולשותיו. וייתכן, משום כך, שבפסלים אלו משה מתקרב אל המופשט יותר משהתקרב אליו בעבר, אך עדיין אינו חוצה את הגבול; אין הוא מחפש תיאור ריאליסטי כדבריו כי אם את "הקוד של הצורה-חומר".6 בעבודותיו הקודמות הצליח משה להישאר מחובר אל קוד ארכאי-ראשוני שאליו הוא מתגעגע עד היום, ואילו בעבודות החדשות, בלי ספק, הוא עשה צעד אל עבר העולם הקלסי.

כמה מפסלים אלו ייווצקו בקרוב בברונזה, יועמדו במקומות ציבוריים ויהפכו לנחלת הכלל. האחרים ישמרו בחומר את העשייה האותנטית, מעשה ידיו של האמן.

הפסלים עשויים קירות דקים של אדמית מקומית, בעבודה ידנית; כולם מזוגגים באנגובים, בדרך כלל בלבן, ולעתים בתוספת צבעונית של כתם ברזל; הם נצרפו פעם אחת בלבד בטמפרטורה של Cº1100 לערך.

למידע נוסף אודות קורס פיסול קרמי

הערות
  1. מערות בית ג'וברין, מערת לוזית ומערות המסתור של בר-כוכבא הן מן המערות המפורסמות באזור.
  1. משה, עם חברים ארכאולוגים, נוהג לבקר בחפירות ארכאולוגיות שבאזורי הדרום, והוא מכיר היטב את התגליות שנחשפו שם במשך השנים. בין היתר, מטמון "בר אדון" - אוסף גדול של כלי פולחן בברונזה, שמוצג כעת במוזאון ישראל.
  1. ראו קטלוג הקרמיקה של משה שק, מוזאון ארץ ישראל, תל אביב 1994.
  1. ראו קטלוג משה שק, מוזאון הרצליה 1992.
  1. קטלוג מוזאון ארץ ישראל, שם.
  1. מתוך ריאיון עם האמן.
פורסם תחת כללי, מאמרי העשרה, פיסול קרמי / 2 ליוני, 2013 / אין תגובות »