אלינוער

בית בנימיני עמד בכניסה לאפקה: השער לאפקה. הדלת תמיד הייתה פתוחה בסטודיו, ואנשי השכונה היו נכנסים ועוצרים לדבר, לספר, ולראות את העבודות האחרונות. תמיד הייתה פעילות, ניסיונות, תנור פתוח שמתמלא. כששמענו לראשונה על יששכר, המכונה בפי ילדי השכונה "שכר”, הייתי בכיתה ב. אני ואמי באנו לסטודיו. היה ריח של חמר טרי וגלזורות ואלף אפשרויות. שכר היה חביב. הוא הציע לי לשבת לידו על האבניים שבנה. ישבתי עם רגלי הקצרות מדלדלות וצמודה אליו שלא אפול והוא סובב את הגלגל התחתון, בועט ובונה ראיתי איך גוש בוץ הופך לכלי נושם. אז החל הרומן שלי עם הבנימינים.

שיעור הקרמיקה הראשון היה לבנות כוס ואחריו בקבוק, פעמונים. אט אט בכל בתי אפקה החלו לצוץ דמויות חמר: דג, נסיך, נסיכה, מלכה, כולם נצר לבית המלוכה בנימיני. יהודית, שהייתה אמנית בשיעור קומה דומה ליששכר, הייתה בצניעות מעטרת את עבודותיו, ובשקט מעירה הערות ומתפעלת. כל שיעור, אחרי עבודה קשה, היה מסתיים בגלידה מוגשת בקערות קרמיקה בקומה למעלה, בבית או בגינה היפיפייה שטיפחו. הסטודיו הפך למועדון מקום מפגש של דורות שונים של ילדי יששכר ויהודית. יששכר היה אז בשנות החמישים לחייו, אך צעיר וילדי יותר מכולנו. הוא קרא לעבודה לשחק, ושיחק ברצינות וביסודיות, מהבית שבנה לבנה על לבנה ועד ליסודיות בה רחץ את כפיות הגלידה שאחרי.

שנים מאוחר יותר כשלמדתי בבצלאל הגיעו החדשות הנוראות על האוטובוס שהותקף ביד מחבלים במצרים. טלפונים בהולים וחדשות מקוטעות הבהירו את האמת הקשה: יששכר נהרג ויהודית נפצעה. בשנים שחלפו מאז הפיגוע, יהודית המשיכה את המורשת הבנימינית: אהבת החיים, לימודים, טיולים, התנסות, בית פתוח. בביקורי מארה"ב תמיד המשכנו את השיחה דרך תחנות חיים שונות. מאז בכל פעם שאני נכנסת לאפקה אני שומעת את הצחוק הידוע ה-ה-ה של יששכר מלווה בדפיקות ליישור כלי על רקע צלילי הרדיו. גם כעת, כשאינם, הם חיים בקשר שבינינו, קשר החמר והלב.