יורם

קיץ 1980, אפקה, תל אביב. אנחנו יושבים עם יששכר ויהודית בנימיני על המרפסת אחרי יום עבודה בסטודיו. אחר צהריים חם ולח. קו 24 שואג על רחוב רשפון. אנחנו שותים משקה קר מכוסות גבוהות עשויות זכוכית ירוקה. את עור האצבעות מכסה אבק חמר אפרפר. יהודית מתארת את המבנים של אנטוני גאודי שראתה בברצלונה שנים קודם לכן. אני, קצת אחרי גיל בר-מצווה, מאזין. יששכר, ישוב על הכיסא הפשוט בהמתנה ליום עבודה נוסף, שותק ומחייך-מהנהן קלות, עיניו מטיילות בין המגש עליו מונחות הכוסות ובין צמרת העץ שנוגעת במעקה המרפסת. אולי הוא מתכנן לגזום אותו בבוקר.

סתיו 1978, אפקה, תל אביב. חברי הטוב יאיר ואני משתוללים על האופניים בצומת רשפון ואופקים. יששכר, שעומד בשער ביתו, פונה אלינו ובכך מדרבן אותנו להרשים אותו בעזרת תעודות אנשי 'משמרות הבטיחות בדרכים' שהיו ברשותנו כתלמידי כיתה ו', ולהזדהות בשמות בדויים: יוסף ואברם. שבוע אחר כך אנחנו יושבים אל ספסלי העבודה יחד עם 4-5 ילדים נוספים - בחוג הקרמיקה המחתרתי שיששכר העביר בסטודיו ברחוב אופקים מספר 1 – לשים חומר ובונים כלי מחוליות.

כשהחוג נפסק כי ליששכר נמאס מילדים שמבזבזים חומר ומבלבלים את המוח, המשכתי לעבוד בסטודיו. לאחר שנים מספר ישבתי גם אני, כמו יששכר, על האבניים הגדולות שהונעו בכוח הרגל. למדתי לזרוק גוש, למרכז אותו, לפתוח, וזכיתי ברגע הזן הראשון שלי כשהרמתי, בקלות מפתיעה, כלי. חוויה מעצבת. ללטף את האינסוף. יששכר, שהייתה לו נעל אחת עם סוליה עבה פי שתיים מהשנייה מאז נפגע בתאונת עבודה, הרשים אותי כשסחרר את האבניים תוך הוצאת מינימום אנרגיה, שלט בחמר בכף ידו הקטנה בהחלטיות וברכות, השתמש בכלי עבודה נכונים לביצוע משימות שונות ותמיד היה קוטף לו כלים רזים, חזקים ויעילים. מיששכר למדתי איך בונים כלי חזק ולא כבד, איך ממחזרים חומר, טובלים כלים, ממלאים תנור, דואגים למכחולים ואיך מבשלים תה בחלב לגדוד חיילים בצבא המנדט הבריטי. מיששכר, ששנים קודם לכן בנה את ביתו במו ידיו יחד עם ילד אחר מאפקה שהיה 'פועל' שלו, שמעתי על הבתים אותם בנה בתל אביב כפועל ואחר כך כמנהל עבודה, ועל אדם שחוסל בעת ששתה גזוז בקיוסק בנחלת בנימין, בירית צלף שישב בצריח של חסן בק.

יששכר נולד בטביליסי בשנת 1917 ועלה ארצה עם משפחתו והרבה אחים ואחיות, בעגלה, כשהיה בן שמונה. בתחילה שירת כנוטר ואז בצבא הבריטי בבסיס סרפן. יהודית נולדה בירושלים בשנת 1927, למדה בבית הספר לאחיות בעפולה ועבדה כאחות כל חייה. לבני הזוג בנימיני לא היו ילדים וגם לא הרבה ביקורי משפחה. אף פעם לא שאלתי איך זה.

יהודית הייתה חוזרת ממרפאת הסוכרת בסניף זמנהוף כל יום בפיאט 900 השמורה שלהם, תשושה מיום שהחל בשבע בבוקר במהלכו טיפלה בעשרות חולים וספגה את כל גחמותיו של דוקטור סוקניק הנישא. כשהייתה מתאוששת הצטרפה גם היא לעבודה בסטודיו, לבושה בחלוק עבודה פרחוני דהוי ודק משנים, לעטר כלים במשיחות מכחול ולהרים כלים על האבניים החשמליות הקטנות כשהיא מרוכזת ומוסחת דעת בו בזמן. תמיד השתאיתי כשהספיגה את המכחול בכמות הצבע הנכונה, סחררה את הכלי בקצב הנכון והצמידה אליו את המכחול ברגע הרצוי תוך הפעלת לחץ אופטימלי. כשהייתה מתעייפת ועולה הביתה, היה עליה עוד לשכנע את יששכר שמספיק להיום. מיהודית שמעתי אודות אמנות ויוצרים: ספרות, פיסול, ציור, מוזיקה, מחול, קולנוע.

פברואר 1990, מצרים. יהודית ויששכר יוצאים בטיול מאורגן למצרים. קצת אחרי חמש בערב, לאחר חציית התעלה בדרכם מערבה לקהיר עוצרת את האוטובוס מכונית פז'ו 505 לבנה. שני מחבלים עולים, מורים לנוסעים המצריים לצאת, משליכים רימונים ומרססים במקלעים. יששכר מדמם למוות במשך שעות על החול לצד הכביש. יהודית שורדת. עשרה הרוגים.

בהעדרו של יששכר, התדרדר גם מוסר העבודה. לאחר שיהודית פחות או יותר חזרה לעצמה, שבה לעבוד בסטודיו. הצטרפתי אליה. עבדנו והאזנו להרצאות שהקליטה. תרבות המזרח, פילוסופיה מערבית, תולדות הקולנוע.

חורף 1997, אפקה, תל אביב. יהודית חולה. באחת מפגישותינו האחרונות בבית ברחוב אופקים היא רומזת לי שמהמחלה הזאת לא מבריאים. אני מעודד אותה ומסרב להטמיע. גם את לכתו של יששכר לא עיכלתי עד אז. כאילו נסע למצרים ונשאר שם. יהודית נפטרה בנובמבר 1999.

לפני מותה ביקשה ממרסל קליין ואילן מאיר, ראשוני התלמידים וחברים, שיקיימו את צוואתה – להקדיש את הבית ואת העיזבון להקמת מרכז ללימוד קרמיקה שייטיב עם ילדים משכבות חלשות ויסייע לאמני קרמיקה מוכשרים.