כלים עירומים: שריפות עישון בקרמיקה

בעבר, בהעדר כלים טכנולוגיים מתאימים, יצרו קדרים כלי חומר ללא חיפוי ושרפו אותם באש חיה באוויר הפתוח. גווני האפור-שחור שהופיעו על פניהם הפכו לחלק בלתי נפרד מהחומר ונוצרה אחידות בין הצורה לפני השטח. בחברה המערבית של המאה ה-21 בה מאפשרת הטכנולוגיה שליטה מרבית על טמפרטורת וסביבת השריפה, כמעט ואין בנמצא עבודות קרמיקה שימושיות שאינן מכוסות בזיגוג. יחד עם זאת, ישנם אמני קרמיקה שלא זנחו את טכניקות השריפה המסורתיות, והם משתמשים בהן בתהליך יצירת אובייקטים קרמיים בעלי מאפיינים ואיכויות שניתן להשיג רק באמצעות טכניקות אלה. יתרה מכך, מחלקות לימודי קרמיקה רבות מלמדות מגוון שיטות שריפה מסורתיות ובמקומות רבים ניתן להתנסות בשריפות שונות במסגרת סדנאות קרמיקה חווייתיות.

…."היחס בין גופנו לבגדים זהה ליחס המתקיים בין כלים לזיגוגים… עם שפע הביגוד המקיף אותנו, הפכנו לאנשים מתוחכמים שמסתירים את גופם. באופן דומה אנו משתמשים בזיגוגים על-מנת לכסות ולהסתיר את הכלים שאנו יוצרים"…. (ברנרד ליץ' מתוך A Potter's Book)

השימוש בחומר התפתח באופן בלתי תלוי על-ידי אנשים ממקומות שונים בעולם. שרידים ארכיאולוגים של תרבויות שונות מצביעים על דמיון לא מבוטל בין כלי חרס מאזורים שונים. כך, למשל, כלי חרס עתיקים מסין או מאזור המזרח התיכון דומים בצורתם ובעיטורים שעל פניהם לכלי חרס עתיקים שיצרו הילידים באמריקה או באפריקה.

במהלך התקופה הניאוליתית (3000-7000 לפנה"ס בקירוב) החלו כלי חומר להחליף את כלי האבן. כלי החומר נוצרו מחרסיות מקומיות שנשרפו באמצעות אש חיה באוויר הפתוח והיו קלים לייצור, קלים לנשיאה, שימושיים לצורכי בישול ואחסון מזון וגם לצרכים טקסיים.

בהעדר כלים טכנולוגיים, יצרו קדרים כלי חומר ללא חיפוי והשתמשו לרוב בטכניקה של מירוק פני השטח (שפשוף פני השטח עם חפץ קשה וחלק כמו חלוק נחל) בעיקר על-מנת לאטום חלקית את פני השטח הנקבוביים לפני שריפתם.

…"ללא זיגוג אתה נותר עם הבסיס –  אש וחומר והאינטראקציה ביניהם"… (דיויד רוברטס מתוך הספר Naked Clay)

שריפת הכלים באמצעות שימוש באש חיה הותירה סימנים על פניהם. החומר "ספג" לתוכו את העשן והגוונים שהופיעו על הכלים לא התווספו אליו כחלק משכבה נוספת שהונחה על פניו אלא נטמעו בו, הפכו לחלק בלתי נפרד מהחומר ונוצרה אחידות הרמונית בין הצורה לפני השטח. כך, לצד הפן השימושי של כלי הקרמיקה, התפתח פן יצירתי שבא לידי ביטוי בטיפול בצורה ובפני השטח של החפצים.

דוגמה לשימוש קדום בשריפת עישון לצורכי עיטור כלי קרמיקה ניתן למצוא בעבודות משנת 2500 לפנה"ס בקירוב, שמקורן באזור קפריסין, בהן שולטים צבעי האדום והשחור בשילובים שונים. מקורו של הצבע האדום בצביעת שכבה אדומה על פני הכלים ומירוקה, ואילו מקורו של הצבע השחור בשריפה עצמה. כאשר קיים מחסור בחמצן (הדלק) במהלך השריפה, על-מנת להמשיך לבעור "משתמשת" האש בתחמוצות המצויות בחומר, תהליך המותיר את פני השטח שחורים (שריפת חיזור).

גם כיום במקומות שונים בעולם דוגמת אפריקה, אינדונזיה, הודו ודרום אמריקה יוצרים קדרים כלי קרמיקה שימושיים באותה טכנולוגיה מסורתית בה השתמשו אבות אבותיהם ושורפים אותם לטמפרטורות נמוכות ללא חיפוי. כלים אלה, המגלמים בתוכם ידע מעשי של דורות כה רבים של אנשי אומנות (craft) בעלי מיומנות גבוהה, מקרינים הרמוניה שלמה בין כמה מרכיבים: צורה, מראה ותחושת פני השטח והתפקיד השימושי לו נועדו.

…."כשהחומר עירום אפשר לראות את התהליך. כשזיגוג מכסה את החומר אתה מסתיר את המתרחש"….(פיליפ ברד מתוך הספר Naked Clay)

במהלך הזמן ועם ההתפתחות הטכנולוגית, תנורים לשריפת קרמיקה החליפו את תפקידן של שריפות העישון הנמוכות באוויר הפתוח. השליטה הטובה יותר על טמפרטורת וסביבת השריפה בתנורים (חמצון או חיזור) פתחה צוהר להתפתחות מואצת של שיטות עיטור חדשות ובהן בעיקר השימוש בזיגוג, שלו גם ערך שימושי רב.

בחברה המערבית של המאה ה-21 כמעט ואין בנמצא עבודות קרמיקה שימושיות שאינן מזוגגות. רוב כלי הקרמיקה השימושיים שנמצאים בסביבתנו ומהווים חלק בלתי נפרד משגרת חיינו, עשויים חומר קרמי המכוסה בשכבה זכוכיתית מבריקה, בלתי חדירה לנוזל, שמחזירה אור וקרה למגע. כלים אלה, על-פי רוב, נשרפים לטמפרטורה גבוהה (1100 מעלות צלסיוס לכל הפחות) כחלק מתהליך ייצורם והפיכתם לכלים שימושיים.

יחד עם זאת, ישנם לא מעט אמני קרמיקה מערביים שלא זנחו את אותן טכניקות שריפה מסורתיות, והם משתמשים בהן ליצירת אובייקטים קרמיים בעלי מאפיינים ואיכויות שניתן להשיג רק באמצעות טכניקות אלה. יתרה מכך, במרבית בתי הספר לקרמיקה כיום, נלמד מגוון שיטות שריפה מסורתיות. גם סדנאות קרמיקה חווייתיות לקהל הרחב, כוללות בדרך כלל התנסות בשריפות עישון, סאגר, ראקו ועוד.

בין שליטה לחוסר שליטה

אחת מטכניקות השריפה המסורתיות הנפוצות כיום בעולם המערבי הינה שריפת ראקו, שמקורה ביפן של המאה ה-16, והיא קשורה קשר הדוק לטקס התה היפני המסורתי. המילה ראקו מתורגמת לתענוג, שמחה , נוחות, קלות/קלילות ומקורה בשמו של המקדש Jurakudai  שבקיוטו, שנבנה במאה ה-16 על-ידי Toyotomi Hideyoshi, לוחם ומדינאי מפורסם באותה התקופה. כלי הקרמיקה אותם מכנים היפנים כלי ראקו, הינם לרוב קעריות תה שנוצרו במקור על-ידי שושלת קדרים שנהגו לחתום את המילה ראקו על עבודותיהם.

בתהליך השריפה היפני מסורתי של כלי הראקו, נהוג היה להוציא את הכלים מהתנור החם ולתת להם להתקרר במהירות באוויר הפתוח או בתוך מיכלים מלאים בחומרי בעירה אורגניים, דבר שיצר סביבה דלילה בחמצן וגרם ליצירת אפקטים ייחודיים על הכלים. במאה ה-20, עם פרסום הספר A Potters Book של הקדר האנגלי ברנרד ליץ', ששהה תקופה ארוכה ביפן לצד קדרים מקומיים, נפוצה בשורת כלי הראקו במערב, אך טכניקת השריפה עצמה עברה שינויים רבים בעולם המערבי. למעשה, ישנו הבדל גדול בין מה שמיוצר ומכונה בעולם המערבי כלי ראקו לבין המקור היפני. העיקרון הכללי שנשמר הוא חימום מהיר של הכלים בתנור וקירור מהיר מחוץ לתנור, תוך שימוש באלמנטים חומריים שונים ליצירת אפקטים עיטוריים על פני השטח של הכלים.  במערב התפתחו סוגים שונים של שריפות ראקו, ביניהם ראקו עירום בו הכלים עוברים מירוק לפני השריפה ונעשה שימוש בחומרים כמו סוכר ושערות סוס או בחומרים אוטמים שונים כדי ליצור דוגמאות של צבע שחור על-פני הכלים. כמו כן, התפתחה שריפת ראקו במהלכה נשרפים כלים מכוסים בזיגוגים צבעוניים שונים, כאשר תהליך קירורם המהיר וחשיפתם לעשן, יוצרים אפקט ייחודי של סדקים שחורים על פני השטח.

מגוון התוצאות האפשריות בשריפות אלה הינו אינסופי, וחלק בלתי נפרד מהקסם שבטכניקות שריפה אלו הוא הריגוש שמלווה את המשחק העדין בין שליטה לבין חוסר שליטה בתוצאה הסופית.

למידע על סדנת שריפות קרמיות מיוחדות, בהנחיית שמאי גיבש.
למידע נוסף על סדנאות קרמיקה בבית בנימיני

מקורות ביבליוגרפיים:
Jones, David (1999). Raku – Investigations into fire, Ramsbury Marlborough: The Crowood Press
Leach, Bernard (1965). A Potters Book, London: Faber and Faber
Perryman, Jane (2004). Naked Clay – ceramics without glaze, London: A&C Black, Pennsylvania: University of Pennsylvania Press
Perryman, Jane (1995). Smoke – Fired Pottery, London: A&C Black
פורסם תחת כללי, מאמרי העשרה / 21 לדצמבר, 2012 / אין תגובות »