חנה חר"ג-צונץ: חלוצת אמני הקרמיקה

 

חנה חרג-צונץ

Picture 1 of 6

מאת מיכל אלון המאמר לקוח מ- C°1280 כתב עת לאמנות הקרמיקה, גיליון 19, קיץ 2009. עורך אורח: חגי שגב. בהוצאת אגודת אמני קרמיקה בישראל

חנה חר"ג-צונץ: חלוצת אמני הקרמיקה

אמנית קרמיקה

אמי, חנה חר"ג-צונץ, הייתה אמנית קרמיקה משכמה ומעלה, אבל לא רק. היא הייתה אישיות יוצאת דופן, שהשאירה את רישומה על כל מי שפגש בה בחייה הארוכים והמלאים עניין. סקרנית כילדה גם בגיל תשעים, ותמיד מתעניינת בכל מי ומה שסובב אותה.

שוליית הקרמיקאי

חנה נולדה בשנת 1915 בהמבורג שבגרמניה למשפחה דתית-ציונית פעילה. כשעלתה המפלגה הנאצית לשלטון, נאלצה חנה לוותר על כוונתה ללמוד רפואה, ולקראת העלייה ארצה הקימה עם כמה חברים קואופרטיב שהיה אמור לספק שירותי עיצוב פנים בארץ ישראל. כל חבר בקואופרטיב למד אומנות אחת, והיא הייתה אמורה לרכז את כולם, כך שהתכוונה ללמוד מעט מכל דבר. בשנים 1934‑1935 כבר לא יכלה, כיהודייה, להתקבל ללימודים בשום מוסד מסודר, אבל התאפשר לה לעבוד בסדנאות של בית הספר לאומנויות ריימן בברלין. כשגם לימודים אלה נעשו בלתי אפשריים, ביקשה להיות שוליה של אורגת שהעריכה. המקום כבר היה תפוס, והגברת הפנתה את חנה לבנה הקרמיקאי, זיגפריד מולר, שמא תוכל להתקבל כשוליה אצלו. חנה למדה אצלו ונשבתה בקסמי הקרמיקה. באותה תקופה למדה גם ניצוח וניהול מקהלות. משנהיה מסוכן למורה להעסיק שוליה יהודיה, הצליחה ללמוד עוד תקופה קצרה בשטוטגרט, אצל גוּדרוּן שֶנק, ולאחר מכן, בהמלצת זיגפריד מולר, נסעה ללמוד בבית הספר לקרמיקה בטֶפליץ-שונאו בחבל הסוּדטים שבצ'כוסלובקיה. באזור זה הייתה תעשייה מפותחת של קרמיקה, וחנה ביקשה ללמוד טכנולוגיה וטכניקות ייצור תעשייתיות. בחופשות עבדה במפעלי הקרמיקה שבאזור, וכהכנה לקראת עלייתה ארצה השתלמה ביציקות, בתבניות גבס, בהפעלת תנורים ובעיצוב לתעשייה, שכן ידעה שאין תעשייה קרמית בארץ.

קרמיקה בירושלים ובבית ג'אלה

כשפלשו הגרמנים לחבל הסודטים, עברה לפראג, ושם חייתה עד שנכנסו הגרמנים. באוגוסט 1939, ברכבת האחרונה שחצתה את אירופה דרך גרמניה ערב המלחמה, יצאה לאנגליה. מיד עם הגיעה ללונדון פגשה באקראי ידיד מהתנועה הציונית והוא ביקש ממנה להקים ולנהל מוסד לילדים שפונו באותה עת מגרמניה, בארמון נטוש בוויילס. חנה נשארה שם קרוב לשנה, עד שחלתה, ובשנת 1940 עלתה ארצה.

עם בואה ארצה התברר לה שכל ציוד הסטודיו ששלחה כמטען אבד אי-שם בדרך, ובשנת 1941 החלה לעבוד בסטודיו של הדוויג גרוסמן בירושלים. במקביל לימדה בבית הספר של הגב' קאלן, שהיה מיועד לילדים ממשפחות מצוקה. ימיה בבית הספר היו זכורים לה תמיד כתקופה מרתקת. באותם ימים גם סייעה להקים מפעל קרמיקה לקנקנים וספלוני קפה בבית ג'אלה, שם עבדה בחברת קדרים מקומיים. ידידות אמיצה נקשרה בינה ובין בעל המפעל, ומשהתאפשר לה לשוב ולבקר שם בשנת 1967, מיהרה לעשות כן והידידות נמשכה עד מותו של האיש.

עבודה במפעל קרמיקה

משהוצעה לה עבודה במפעל קרמיקה שעמד לקום בחיפה, עברה לשם. בשנות מלחמת העולם השנייה נפסק כל הייבוא של מוצרי הקרמיקה לפלשתינה, והיה צורך לספק את הביקוש. במפעל עבדה בייצור כלים, אבל הייתה אחראית גם לתחום הטכנולוגיה בו. בשלב מסוים התעורר הצורך לייצר צינורות ביוב, וחנה הרכיבה אבנית (Stoneware) מערבוב חומר שנכרה בעבר הירדן המזרחי יחד עם חומר מוצא, ולזיגוג השתמשה בחומר מוצא עצמו. זו הייתה הפעם הראשונה שבארץ נעשה שימוש כלשהו באבנית.

סטודיו לקרמיקה

לאחר שעזבה את עבודתה במפעל, הייתה מעורבת בהקמתם של כמה מפעלי קרמיקה, כשעיקר תרומתה בהתאמת חומרים ובהקמת מחלקות לעיטור ולזיגוג. במקביל לכל אלה הקימה גם סטודיו לעצמה, ובו יצרה עבודות קדרות ייחודיות וכן עבודות אדריכליות בהזמנה. כל אותה תקופה לימדה במסגרות שונות. בשנים 1945‑1946, משהחלה הסוכנות היהודית לארגן תערוכות ברחבי העולם לקידום האומנות הישראלית, השתתפה גם בהן.

משהחלה מלחמת העצמאות נענתה לפנייתו של ד"ר מייכלסון מבית החולים רמב"ם בחיפה ועבדה עם פצועי צה"ל שהתעוורו. היא מצאה בכך הרבה עניין וסיפוק, ובמקביל עבדה גם במוסד לעיוורים בקריית חיים.

חומר קרמי מקומי

אמני הקרמיקה המעטים שהיו בארץ באותן שנים שאפו להניח יסודות לקרמיקה ה"צומחת" מן הארץ ומהאזור. כך, גם כשנפתחו שוב הדרכים והיה אפשר לייבא חומר תוצאת חוץ, שהיה נוח לעבודה הרבה יותר מזה המקומי, הן התעקשו לעבוד בחומרים שמצאו כאן. מעולם לא ראיתי את חנה מוציאה חומר מוכן מן האריזה. היא ואורי בעלה, שהיה שותף נאמן ופעיל בחייה ובעבודתה, היו נוסעים ברחבי הארץ לאסוף חומרי גלם, וגם גאולוגים שהכירו אותה נהגו לשלוח לה דוגמאות של חרסיות שונות כדי שתנסה אותן.

טרה-סיגילטה (Terra Sigilata)

ממצאים ארכאולוגיים נבטיים, יווניים ואטרוסקיים חשפו אותה לסוד הטרה-סיגילטה (Terra Sigilata), ושנים רבות היא השקיעה בניסיון לפענח את מה שנחשב עד אז לחידה - ממה וכיצד מפיקים את החיפוי העדין, המבריק למחצה, שאיננו זיגוג. בסופו של דבר הגיעה להישגים נפלאים בתחום זה ונודעה בהם בארץ ובעולם. בין היתר הוזמנה לחלוק את ממצאיה עם חוקרים במוסדות מחקר באיטליה ובגרמניה. השימוש בטרה-סיגילטה הדגיש את מושלמות הצורות של עבודותיה.

הוראת עיצוב וקרמיקה

חנה לימדה עשרות שנים ואהבה את ההוראה מאוד, כמו שיעידו המוני תלמידיה לשעבר. היא לימדה שנים רבות בסמינר הקיבוצים באורנים, בפקולטה לעיצוב תעשייתי בטכניון ולאחר מכן באוניברסיטת חיפה. במקביל לימדה בסטודיו שלה חוגים לחובבים וקורסי טכנולוגיה לקרמיקאים מקצועיים. בין היתר למדו אצלה רינה פלג, מוניקה הדרי, מירה שדות, יעל עצמוני ועוד רבים וטובים שיסלחו לי על שלא הזכרתי את שמם.

עבודות פיסול וקרמיקה

ובכל אותו הזמן שקדה על עבודותיה שלה - צורות אצילות,זורמות ונקיות שמקורן בעבודת האבניים. פעם אמרה לי שאל הכלים שהיא יוצרת היא מתייחסת כאל פיסול מינימליסטי ביותר. בתחילת שנות השבעים הייתה מאמני הקרמיקה הזרים הבודדים שהוזמנו להציג ביפן, והציגה שם שתי תערוכות יחיד. אמן הקרמיקה והמבקר הידוע פוג'יו קויאמה השווה את קווי המתאר של עבודותיה לקליגרפיה יפנית. מלבד השימוש המיוחד בחיפוי טרה-סיגילטה פיתחה זיגוגים מיוחדים והשתמשה גם בהם לעתים.

תערוכות קרמיקה

חנה הציגה תערוכות יחיד בארץ ובעולם, השתתפה בעשרות תערוכות קבוצתיות ועבודותיה נמצאות באוספים של מוזאונים ברחבי העולם. תערוכת היחיד הראשונה שלה הייתה בבית וילפריד שבקיבוץ הזורע בשנת 1959, והאחרונה בחגיגות חמישים שנה לישראל, בשנת 1998, במוזיאון הֶטיינס (Hetjens) בדיסלדורף, גרמניה. בתערוכה זו הוצגו עבודותיה בחלל אחד יחד עם עבודותיה של ורדה יתום, שבתחילת דרכה למדה אצל חנה. הצירוף היה מפתיע ומוצלח במיוחד.

ביתם של חנה ואורי היה אבן שואבת לכל מי שהגיע לחיפה ונגע באופן כלשהו באמנות ובתרבות - אמנים פלסטיים, סופרים ואנשי רוח מכל רחבי העולם. היא לא הייתה אספנית במובן המקובל, אבל עבודותיהם של מיטב אמני הקרמיקה בעולם וכן עבודות של תלמידיה הרבים מילאו את הבית, שכן הם נהגו להחליף ביניהם מתנות.

 מיכל אלון – בתה של חנה צונץ, אמנית קרמיקה, חיה ויוצרת במושב הדר-עם

פורסם תחת כללי, מאמרי העשרה, פיסול קרמי, קרמיקה / 30 לספטמבר, 2013 / אין תגובות »