חומר-אדמה-נוף / אורלי נזר

אלפי שנים דימויים מן הטבע שימשו השראה לקדרים. בניגוד להתייחסות המסורתית של עולם הקרמיקה אל הנוף, אשר התמקדה בעונג החזותי, עבודות קרמיקה עכשוויות חושפות גישה חדשה של אמני קרמיקה - גישה ששואלת שאלות בנוגע למהותו של הנוף ומעלה סוגיות בעלות אופי פוליטי וחברתי. עבודותיהם של אמנים אלה מעוררות שאלות מטרידות בנוגע לנוף ומטילות ספק בקלישאות ובסטראוטיפים הקשורים בו.
אורלי נזר סוקרת במאמר זה דרכי ביטוי שונות לטיפול העכשווי של אמני קרמיקה בנוף.
המאמר לקוח מ-"1280 - כתב עת לתרבות חומרית", גיליון 20, חורף 2009. בעריכת טליה טוקטלי. כתב העת בהוצאת אגודת אמני קרמיקה בישראל, בשיתוף עמותת אמנים יוצרים בישראל ובתמיכת משרד התרבות והספורט - מנהל התרבות.

התמונה: יואב אדמוני, Deserting one-self, 2009, טכניקה מעורבת – עבודה עם שלד ברזל ורשת ולאחר מכן עבודה עם בטון וחומרי אדמה, 300/240/260 ס"מ. מתןך פרויקט סיום במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, בצלאל. צילום: שי הלוי.

--

לצורה האורגנית ולחומר היסטוריה משותפת ארוכה, שכן אלפי שנים דימויים מן הטבע שימשו השראה לקדרים. בניגוד להתייחסות המסורתית של עולם הקרמיקה אל הנוף, אשר התמקדה בעונג החזותי, כמה עבודות קרמיקה עכשוויות חושפות גישה חדשה של אמני קרמיקה - גישה ששואלת שאלות בנוגע למהותו של הנוף ומעלה סוגיות בעלות אופי פוליטי וחברתי.

המושג "נוף" מתייחס לסביבה. הנוף הוא "שם" בניגוד ל"פה". הוא מורכב מפני שטח וקשור קשר בל יינתק לנושא של שדה הראייה. מכיוון שהנוף מורכב מפריטים רבים אשר יחד יוצרים "תפאורה", ותוצריה של הקרמיקה הם בדרך כלל אובייקטים בודדים, עולה השאלה אם פרט אחד בודד (כד, קערה או אובייקט) יכול לדבר על נוף. תשובתי היא שלעתים כן. כמו שנראה בהמשך הדברים, הקריאה שלנו את העבודה כמדברת על נוף תלויה לעתים לא רק ברכיבים החזותיים שלה אשר גורמים לנו לחשוב על נוף, אלא גם בהקשר שמייצר בשבילנו האמן או בהקשר של האוצרות, כלומר ה"עריכה" של העבודה עם עוד עבודות בתערוכה.

עולם האמנות העכשווי מקיים יחסים מורכבים עם הנוף כנושא לעבודה. היחסים בין האמן הישראלי לנוף כמושא של ציור, פיסול (כולל פיסול בחימר) וצילום עברו שינויים ותהפוכות במשך השנים, אבל נראה כי אי אפשר להתייחס אל התחומים הללו כאל מקשה אחת, ובכל הנוגע לייצוג הנוף התפתחו בהם כמה גישות.

תקופת ההתפעמות מהנוף המקומי של אמני ישראל בציור ובפיסול ארכה זמן קצר בלבד. בשנות ה-20 עשו האמנים לנופים את שעשו החלוצים במחרשתם: הם גילו, התפעמו, יישבו, בנו. אבל כבר בשנות ה-50, בעקבות מגמת ההפשטה בציור הישראלי, באה פרידה מהנוף ואף דחייה של נושאים "ארץ ישראליים". שנות ה-60 וה-70 המשיכו להרחיק את הצייר הישראלי מהנוף לכיוון עירוני, פרגמטי, מסחרי וחברתי יותר. ציור הנוף נזנח לטובת פיסול נוף. נופים נותרו עתה כזיכרון עירוני, כדימוי הכרתי של איש העיר שקולט משהו במבט מהיר בעודו יושב במכוניתו הנוסעת העירה (חבילות הקש שסידר יהושע נוישטיין ב-1970 על רצפת ביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב, או מטעי העצים שהעתיק בני אפרת לתוך המוזאון ברמת גן, מעשה שהביא לידי התייבשותם של העצים.)

ירידת קרנו של ציור הנוף בשנות ה-70 התרחשה במקביל לעלייתו של פיסול הנוף. בהשראת אמנים מערביים (ריצ'רד לונג, רוברט סמיתסון), הרבו אמני ישראל בתקופה זו ליצור יצירות סביבתיות שקשורות באדמה. אמני האדמה נהפכו ליוצרי נוף, פעולה שונה מהציירים אשר מגלים נוף. אין מדובר כאן בהתפעמות רומנטית מהנוף, רצון להתמזג בו בשקיקה רגשית, אלא השתלטות עליו, ארגונו מחדש, חברות הטבע. פיסול הנוף החדש שלל את ההרמוניה האורגנית בין אמן לנוף.

שנות ה-80 העמידו את האמנים בפני מצב פרדוקסלי, שבו התפיסה הפוסט-מודרנית כללה לגיטימציה חדשה למקומיות, אבל בישראל המקומיות עדיין נתפסה כרומנטיקה פתטית, שוביניסטית. הציירים של מרכז הארץ, ירושלים ותל אביב, העדיפו להתייחס לנוף זר, להמציא נוף או להציג עמדה אירונית כלפי ציור נוף מקומי מסורתי, ורובם סירבו להגיב במישרין לסביבתם. הטבע הלא ידוע, המיסטי, הפך למפוענח על ידי המדע, וכתוצאה מכך גם מושג ה"נשגב" שהיה כרוך בטבע, חייב הגדרה חדשה ונשא אופי של זוועה: ים הטביעה, עמק התהום, שדה האש, פסגת העיט. הטבע עוין, והצייר של ה"נשגב החדש" אינו יוצא עוד אל הטבע, אלא נשאר בסטודיו, מצייר מושג של טבע מוסכם, טבע הכרתי, טבע "חברתי".

אסון בממדי ענק ותחושה של סוף העולם היו מוטיב מרכזי בתערוכתה של סיגלית לנדאו The Country משנת 2002. התערוכה הייתה מעין חזון אפוקליפטי, סוף העולם על גג תל אביבי. המיצב הטוטלי הכניס את הצופה מיד עם רדתו אל החלל (גלריה אלון שגב) לתוך עולם מסויט, תמונת מראה מעוותת לאידיליות של תחילת הציונות - הפרדסים של נחום גוטמן או החלוצים של ראובן רובין הנושאים פֵּרות בשלים ובריאים כהבטחה לעתיד. לנדאו הציגה את הניגוד המושלם - "פֵרות" רעל המוות ספוגים דם - חזון רב-עוצמה וכלל אנושי, שבו ניצולי האנושות כולה אוספים את שאריותיה.

עוד גישה אופיינית לתקופתנו היא הצגת הקלישאות המלוות את הנוף והשטחה של המטען שהוא נושא עמו. עבודתו של גל וינשטיין "עמק החולה", שהוצגה ב-2006 בבית הלנה רובינשטיין, מטרידה בכך שהיא מהווה כפיל למציאות. בקומת הכניסה של המוזאון הוצבה רצפה שלרגע נדמה שהיא אדמת חרסית מבוקעת, ואולם ככל שפוסעים על פני האדמה החרוכה הזאת גוברת תחושת הסינתטיות של החומר התעשייתי שממנו היא מפוסלת – לוחות MDF, שעשויים אבקת עץ שכמעט איבדה את זהותה העצית. הממדים והתעתוע יוצרים נשגבות מצד אחד, אבל מן הצד האחר החומרים צורמים (לוח MDF), זייפניים. העבודות של וינשטיין, כמו ציורי השמן של אלי שמיר שמצייר בעמק יזרעאל, כבר אינם קושרים את נושא הנוף עם נושא הטריטוריה, אלא משתמשים בנוף כדי לשאול שאלות על החברה הישראלית, קלישאותיה ואכזבותיה.

גישה נוספת באמנות העכשווית המשפיעה על הטיפול בנושא הנוף מאופיינת בעיסוק מופחת בשאלות תאורטיות ויותר בעיסוק באמנות כמובילה אל עולמות פרטיים, לעתים פנטסטיים, ואף נאו-רומנטיים; "אמנים שבים להאמין באפשרות של התעלות רוחנית באמצעים חזותיים, בלי לחשוש מהתדרדרות ל'אמנות רטינלית' בלבד. פיגורטיביות, נרטיביות וערכי יופי - שהותקפו בידי אמנים ותאורטיקנים - חזרו לקדמת הבמה" (מנדלסון 2008). האמנית טליה קינן תלתה על קיר רישום גדול של נוף – אבנים, עצים, פלג מים – ועליו הקרינה במחזוריות אור מלווה בקולה של מכונית מתקרבת. המכונית לכאורה פגמה ב"טבעיות" של הנוף, אבל בעצם הפיחה חיים בציור. את המעשה הרומנטי של יציאה לטבע עם כן ציור או מצלמה מחליף האמן הילל רומן בישיבה מול מסך המחשב. הגלישה במרחבים הווירטואליים מחליפה את השיטוט ברגל ובמהלכה נעצר האמן על יד (דימויים מצולמים של) נופים ומתפעל מהם. מקיומם האלמוני הם עוברים הגבהה ונהפכים חלק מעולם האמנות.

בתחום הקרמיקה, כאמור, לצורה האורגנית ולחומר היסטוריה משותפת ארוכה. החומר מעתיק בקלות שטח פנים וצורות של עולם הטבע, וקדרים ניצלו תכונה זו כאלפי שנים. ובהקשר של הנוף לקדרות זיקה מיתית לאדמה, ועל כן עד סוף שנות ה-60 התחברה הקרמיקה הישראלית לגישה הרומנטית של סוף המאה ה-19, מתוך הבניה של שפה צורנית שנשענת על הארכאולוגיה ועל הטופוגרפיה המקומית. עבודותיה של הדויג גרוסמן וכן אלה של ממשיכי דרכה שיקפו את החיפוש אחר חומרים מקומיים, ואופיינו בהותרת הכלי בגוני האדמה וב"יובשו" ובהסתפקות בסימנים מעגליים של תנועת האבניים. מהנוף ומהאקלים היבש צמחה גם תערובת חומר הגלם הגס המיוחד של גרוסמן (עפרת, 1985). על הקשר שבין עבודת החומר לאתוס הציוני כתבה שרה הקרט: "חומרים מן הטבע, כמו אבנים וחלקי צמחים (זרדים, נצרים, קש וכו') השכיחים באסמבלאז' הקרמי, התחברו טבעית עם העבודה המסורתית באדמה, וגם השתלבו היטב באתוס הציוני" (הקרט 2000).

כמו שכבר למדנו, הטיפול האמנותי העכשווי בנוף כבר איננו יכול להיות חף מהקשרים, לא כל שכן כשמדובר בנוף הישראלי, הטעון מיתוסים ומאבקים. עם זאת, התמורות והתהפוכות ביחס לתיאור הנוף שחלו באמנות הישראלית לא תמיד נגעו בקרמיקה אשר "צמחה כענף של החיפושים ה'כנעניים' אחר שורשיות ארכאית מקומית, מקומיותה של האדמה ומקומיותו של המיתוס" (יגיד-יחימוביץ, 2009). ההתפתחויות בשנות ה-60 וה-70 הן אשר הרחיקו סופית את הקרמיקה הישראלית מעולם האמנות, והקרמיקה הלכה והתפתחה ככלי לביטוי חזותי של תחושות והיסטוריה אישית, מתוך ויתור על דיון בנושאים ציבוריים, חברתיים או פוליטיים. כך ניכר גם בעבודות הקרמיקה אשר הוצגו בביאנלה החמישית לקרמיקה תחת הכותרת "חומרי טבע" (יוני 2009, אוצר: חגי שגב). עבודות אלה ממחישות כי בתחום הקרמיקה גם היום העיסוק בנוף ובטבע מתקשר לעתים קרובות לעיסוק בנושא היופי, במובן של נועם חזותי, משוחרר מעומס תאורטי.

עם זאת, למרות היותה של הקרמיקה כלי התחבורה של היופי, בכך שהנועם האסתטי מובנה בתוך החומר עצמו בין שנרצה בכך ובין שלא, עולה כי יש גם עבודות אשר מצליחות להציג יחסים מורכבים יותר עם הנוף. עבודות אשר מעוררות שאלות מטרידות בנוגע לנוף ומטילות ספק בקלישאות ובסטראוטיפים הקשורים בו.

אחד הביטויים לכך הוא המעבר מ"אמן מגלה", אשר נותן ביטוי חזותי לנוף הקיים ומבקש להתפעל ממנו, לאמן אשר ממציא טבע ובכך מביע עמדה כלפיו, מעבר שמומחש בעבודותיה של האמנית דניאלה יניב-ריכטר. בביאנלה החמישית לקרמיקה הציגה האמנית אובייקטים ראליסטיים שהם שכפול של הטבע, כדוגמת ענפים ואבנים. טקטיקה זו הציגה מעין עמדה של "מצביעה", לכאורה ללא הצגת עמדה, אבל מובלע בתוכה ניסיון להעביר את הנשגבות של הטבע על ידי הפגנת יכולת טכנית של האמנית. יניב-ריכטר מציגה ריבוי של אובייקטים, ובכך מבקשת להסב את תשומת לבנו אל הסביבה שלנו. בעבודותיה האחרונות, שהוצגו בספטמבר 2009 בתערוכה קבוצתית בשם "טבע ביניים" (אוצרים: אירנה גורדון ובועז נוי, אמנים: נועה תבורי, אסף בן צבי, אורי דרוקמן ודניאלה יניב-ריכטר) ניכר השינוי בגישה. בהקשר של התערוכה עבודותיה מייצגות גישה דו-משמעית לטבע ולנוף. האמנית חורגת מהפרקטיקה של העתקת אובייקטים יום-יומיים שנמצאים בכל מקום, ועתה ממציאה אובייקטים כשהיא ניזונה מדימויים בתוך ראשה. במסווה של קישוט קרמי תמים מתגלה לנו שעתוק מקולקל, עיוות או המצאה של טבע. דרך פעולה זו מרמזת על כלל האפשרויות שהמונח "טבע" מגלם בתוכו, שכן בעולם שאנו חיים בו, האם אפשרי בכלל לחשוב על טבע פיוטי, פסטורלי, נשגב? האם מבטנו השגור אל הנוף, הטבע, אינו מבט שניזון מסטראוטיפים שיש לנו בנוגע למהות הנוף ומה עליו להכיל?

עוד ביטוי לטיפול העכשווי של אמני קרמיקה בנוף הוא החיבור בין נוף לאסונות ותחושת "סוף העולם", שהוזכרה למעלה, כמו שעולה מעבודתו של האמן כרמל שפע (מירב) "האדם הלבן לאן" (2007). על משטח חומר גס הוא מציב דמויות של אנשים קטנים מפורצלן, אשר לעומתם הנוף נראה עצום ומאיים, צחיח ואפוקליפטי. הפיגורינות הפולקלוריסטיות המוכרות לנו מההיסטוריה של הקרמיקה מוחלפות בפיגורינות זערוריות, אנשי פורצלן חסרי פולקלור או זהות, מביטים למעלה כמצפים לישועה. עבודה זו עוסקת במלחמה, בהרס ובחזיונות אפוקליפטיים, והיא מתקשרת היטב עם האסון בממדי ענק ותחושת סוף העולם בתערוכתה של סיגלית לנדאו The Country, שהזכרתי קודם.
עוד דרך ביטוי מעניינת ביחסן של עבודות קרמיקה לנוף מתאפיינת בשאיפה ליצור התעלות רוחנית באמצעים חזותיים, ולעיסוק בערכי יופי, אך הפעם בקנה מידה שמרחיק את העבודה ממחשבה על קישוט. יואב אדמוני, בוגר המחלקה לעיצוב קרמיקה וזכוכית בבצלאל, נוקט בעבודתו Deserting one-self טקטיקה מוכרת באמנות העכשווית כשהוא מכוון את יצירתו, מעבר למורכבות הרעיונית, אל חוויה חזותית טוטלית. חוויה זו מושגת באמצעות גודל העבודה, טכנולוגיית העשייה, התאטרליות שלה ואף השימוש המובהק ברגש ובפתוס דתיים. אדמוני מנפח לממדים עצומים רגב אדמה יחיד, נפיל שהגיח מדרומה של הארץ ועומד במרכזו של חלל התצוגה, כחלום פנטסטי או סיוט שקרם עור וגידים ומאיים על "התרבות", במקרה זה בית הספר לאמנות בצלאל. קנה המידה בעבודתו של אדמוני (גובה: 2.6 מטרים, רוחב: 3 מטרים) לא רק מתעמת עם קנה המידה השגור של הקרמיקה, אלא אף מקיים דיאלוג עם הזיקה של הקרמיקה לאדמה, זיקה שבאה לידי ביטוי ברגב אחד ענק. קנה המידה העצום מחזק עוד תובנה בנוגע לנוף: החוויה של נוף, תחושת הנשגבות שמהולה בה, מקורה בעיקר בנוכחותו של הצופה.

כוחן של העבודות שהזכרתי הוא בכך שנוסף על טקטיקות הטיפול בנושא הנוף, הן מגייסות או מעמתות, על פי צורך, את ההיסטוריה ואת המאפיינים הייחודיים של הקרמיקה לצורך העצמת הרעיון אשר עומד מאחוריהן: מקומה המסורתי של הקרמיקה בתחום הקישוט, אזכור של הפיגורינות הפולקלוריסטיות ההיסטוריות, עימות עם זיקתה של הקרמיקה הישראלית לאדמה והתמודדות עם קנה המידה. בתוך העבודות שתולים מרכיבים מלאכותיים שמציעים שלושה כיווני פעולה: האחד הוא יצירת עבודה אשר אינה מכוונת להתפעמות ממה ש"יש שם בחוץ", אלא יוצרת טבע בדוי שמערער את ההתבוננות הסטראוטיפית שלנו על הנוף. כיוון אחר הוא יצירה של מערך אובייקטים שגורם לנו לחשוב על נוף, מתוך שימוש בשדה ראייה מוגבל ואפוקליפטי. כיוון שלישי הוא התמקדות באובייקט אשר איננו דווקא ה"ייצוגי" או ה"יפה" בראייתנו השגורה את הנוף. במקרה זה האמן יוצר אצל הצופה את תחושת הנשגבות המלווה את הנוף בעזרת מניפולציה, משחק בקנה המידה של האובייקט לעומת המקור. כל הכיוונים הללו לטיפול בנוף מונעים מהצופה מלחשוב על הנוף את חשיבתו השגורה. מטרתם לומר משהו באמצעות הנוף, לאו דווקא על הנוף עצמו.

למידע נוסף על קורס פיסול בחימר.

ביבליוגרפיה:

הקרט, שרה (2000). בקטלוג התערוכה פגישה לא מקרית: קרמיקה עכשווית.

יגיד-חיימוביץ, מאירה (2009). "קדרות ישראלית: הערת שוליים", בתוך ספר אמן עירית אבא, גלגל. נקודה, מוזיאון תל אביב לאמנות, עמ' 65-71.

מנדלסון, אמיתי (2008). "חזיונות אחרית וראשית: הרהורים על אמנות בישראל 1998‑2007", קטלוג התערוכה זמן אמת: 60 שנות אמנות בישראל – העשור השישי: 1998-2008, מוזיאון ישראל ירושלים, עמוד 67.

עפרת, גדעון (1985). טקסט בקטלוג התערוכה ראשית הקרמיקה הישראלית 1932-1962, מוזאון הרצליה ואגודת אמני הקרמיקה.

עפרת, גדעון (2002). קטלוג התערוכה שיבת-ציון: מעבר לעקרון-המקום, הוצאת זמן אמנות.

עפרת, גדעון (2004). "מה שאירע לנוף", בתוך בהקשר מקומי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, עמ' 26‑34.

רז, גיא (2005). "רק מה שספגה עינו: הערות על צילום הנוף המקומי", בתוך קטלוג התערוכה תבנית נוף: הערות על צילום הנוף המקומי, אוניברסיטת חיפה, עמ' 5.

פורסם תחת מאמרי העשרה / 15 לנובמבר, 2012 / אין תגובות »