ארלין שחט – קרמיקה בקונצנזוס האמנותי

מאת: אסתר בק

arlene shechet

אמנות-אומנות

עולם האמנות ללא ספק חצה את גבולות המדיום, ואמנים רבים משתמשים במגוון חומרים וטכניקות המזוהים עם קראפט, שלאורך זמן נחשב נחות באמנות הקאנונית. יחד עם זאת הוויכוח "אמנות-אומנות" לא קרב לפתרונו. מה מאפשר היום לאדם העובד בחומר להציג בתוך מסגרות של גלריה לאמנות או מוזיאון לאומנות?
התשובות יכולות להיות:

  1. האדם, בדרך כלל כבר לא בחיים כדוגמתפיטר וולקוס או קן פרייס, הוכתר על ידי הממסד האמנותי כאמן, אפילו אם צמח מתוך העשייה הקרמית ורוב חייו עבד בחומר
  2. אמן הקרמיקה עצמו, כמו גרייסון פרי, מלכתחילה הצהיר על עצמו כאמן ולא קרמיקאי, והחליט מהתחלה להתערבב בשיח האמנותי ולהציג בחללים לאמנות
  3. הקטגוריה השלישית הם אמנים שבנקודת זמן אימצו את החומר כמדיום נכון ליצירתם, אם לפרוייקט בודד או לתקופה ארוכה, ושדרכו מצאו יכולת יותר מדוייקת להעברת הרעיונות שלהם. זהו המקרה שאציג פה.

בשני המקרים ,2 ו-3, העמדת האמן את עצמו בבירור בממסד ובמרחב האומנותי, בלי שייכות כלשהי לעולם הקראפט של המדיום הקרמי, תכריע את שייכות האמן. אם זאת, זה לא אומר שאמן כזה לא ישתתף פה ושם בתערוכות קרמיקה פרופר, אם מתאים לו.

ארלין שחט

האמנית ארלין שחט הניו-יורקית, שגם עובדת בוודסטוק, שייכת לקטגוריה השלישית הזאת: פסלת מזה שנים רבות שעבדה במגוון חומרים במשך השנים, גילתה לצרכיה את החומר לפני כ-10 שנים. המדיום הזה נראה לה המדיום האולטימטיוי שיאפשר לתת צורה לרעיונותיה. תערוכתה האחרונה, והגדולה ביותר באוקטובר השנה, בשם "סליפ" בגלרית "סיקאמא-ג'נקינס וקו" בצ'לסי, ניו-יורק, קיבלה ביקורת נלהבת מגארת' קלארק, הגלריסט ומבקר הקרמיקה המפורסם: "היא אחד האמנים המובילים בגל הנוכחי של פיסול על בסיס חומר." מבקרת האמנות רוברטה סמית', המעריצה את עבודותיה של שחט, אומרת: "שחט ממשיכה את שכלולהמיכל הקרמי כמדיום המאחד ציור ופיסול, בו בזמן שהיא מביאה את עבודותיה לכיוונים יותר ויותר עשירים, עם תוצאות קומיות לעיתים." שחט מציגה לעיתים קרובות גם בתערוכות עם אמנים צעירים וחדשניים ועם ידועים וותיקים כמו בטי וודמן וקטי בטרלי, מה שמעיד על הרעננות והרלוונטיות שלה.

שחט מצאה במדיום הקרמי את החופש הבלתי נדלה למניפולציה ואין ספור אפשרויות טיפול בפני השטח שהיא כל כך חיפשה. הצורות הפולימורפיות אבסטרקטיות שלה, מתפרצות, אורגניות פראיות או ארכיטקטוניות, שתמיד מונחות על "פדסטלים" אינטגרלים לעבודות, מקבלות שכבות אבסטרקטיות של מגוון גלזורות.

טומס מיקלי על שחט

טומס מיקלי אומר על שחט במאמרו במגזין האמנות האינטרנטי "היפר-אלרג'יק": "…היא חתרנית בטיפולה בדיכוטומיה המודרניסטית של high/lowart ". הוא מציין בפסלים של שחט את "נוכחות מגע היד…הפסלים האלה קרובים יותר לצורות המקומטות והמעוכות של ג'ורג' אור, "הקדר המשוגע מבילוקסי", מליורשים של ברנקוזי עם האלגנטיות המתונה שלהם" ( ההערה מתייחסת לטיפול ב"פדסטל" אצל ברנקוזי ועל השפעתו של האמן על האסתטיקה של הפיסול בן זמננו). מיקלי מרחיב על הכותרת "סליפ" של התערוכה במובנים של הסליפ הנשי, "סליפ אוף דה טונג" (פליטת פה), "סליפ" במשמעות של התחלקות כמו בקומדית "סלפ-סטיק". הוא מפרש הלאה: "… את הפרקטיקה הבלתי מרוסנת של שחט שמוצאת ביטוי דרך צירוף מחדש בלתי פוסק של לקסיקון הצורות בסיסיות, ביטוי לזרם הרעיונות החולפים בתודעתה, שאפשר להבין כמטפורה צנועה של אין-סופיות…. אין סוף אפשרויות דימיוניות של צורה ופני שטח הממתינות למגע של האמן".

הראיון שנתנה שחט לאמנית ג'יין דיקינסון ב2010 בסטודיו שלה בוודסטוק ושהתפרסם ב "BOMBSITE.COM", מאיר בצורה נהדרת את המחשבות, התהליכים והביטוי שלהם בעבודתה.שחט תמיד התעניינה בטרנספורמציה של האובייקט, תהליך ההתבלות , כשהאינפורמציה בעת ובעונה אחת נראית וקבורה.

חימר

שחט עוסקת גם בחשיבות לימודיה הבודהיסטיים על הפרקטיקה שלה בסטודיו, והדרך שזה בא לידי ביטוי בעבודתה. "סדרת הבודהה נעשתה עם הרעיון לשים לב לזמן שלי בסטודיו בדרך שונה….היא העניקה תשובות רבות, לגבי הלהיות בסטודיו,איך לפעול בו, ובמושגים של דימויים ודברים לחשוב ולהסתכל עליהם.עבודת הסטודיו נראית כפרקטיקה מדיטטיבית: "מצב של מודעות,אשר במושגים בודהיסטיים יקרא תודעה מדיטטיבית". במקום מדיטציה קלאסית שחט פיתחה מודעות לנשימה בעשיית הפסלים שלה, וכפי שהיא אומרת "הנשימה הפכה לצורה". היא מעוניינת במעבר שבין מצב נוזלי למוצק, בזרימה, בשינוי ושבריריות. לכן, זה לא מפתיע שהעניין הזה שלה הוביל אותה לשימוש בחימר, המאפשר מעבר מחוסר צורה לצורה, מאפשר לתפוס את הרגע.

היא מכנה את החימר 'חומר רישום תלת מימדי' ואוהבת את המעורבות הפיזית הישירה 'חווית גוף אל גוף', וההתלכלכות שנעשים לרוב ללא שימוש בכלים. שחט גם מעריכה את הרגישות לזמן המובנית בתוך העבודה בחומר " אתה יכול לבנות דברים רק כשהם רוצים להבנות" בהתייחס להתייבשות החימר והרגישות לתזמון כשמוסיפים חימר לחימר.הרגישות הזאת מנוצלת על ידי משחק עם רגע ה'כמעט התמוטטות' , איבוד שיווי המשקל וכדו'. שחט אומרת כי "לכל זה יש עבורי משמעות ברורה אמוציונלית, פסיכולוגית ופילוסופית". את פסליה החלולים היא רואה כמטאפורה לריאות הנושמות ונושפות אוויר.

שחט מנסה גם לשמר בעבודותיה השרופות את מהות החימר הרטוב, כדי לשמר טריות ואת האינפורמציה של תהליך העשייה. כמו כן היא מסבירה כי היא משתמשת בגלזורה לגימור העבודות, ולא באקריליק או כל חומר אחר שאינו זקוק לשריפה, בגלל חשיבות צריפת העור עם הגוף, ההמסה שכה מיוחדים לשריפה הקרמית.

(קטלוג של התערוכה "blow by blow"מ-2010 יהיה זמין בספריית בית בנימיני בקרוב).

פורסם תחת בית בנימיני, כללי, מאמרי העשרה / 27 לנובמבר, 2013 / אין תגובות »