במעמקי הקרמיקה הקוריאנית- רשמי מסע / שולמית טייבלום מילר

בימי הפריחה של הסלדון הקוריאני, שימשו כלי הקרמיקה המזוגגים בזיגוג זה בעיקר את האצולה במרחב של קוריאה-סין. כיום, הקוריאנים יוצרים כלים אלה לעתים מתוך שימור המסורת העתיקה ולעתים מתוך נתינת פירוש חדש. שולמית טייבלום מילר הוזמנה להשתתף בפסטיבל הסלדון ה-38 שנערך בגנג'ין, עיר קטנה בדרום חצי האי של קוריאה, ולטייל ברחבי המדינה בעקבות הקרמיקה הקוריאנית.

המאמר לקוח מ-"1280 – כתב עת לתרבות חומרית", גיליון 22, חורף 2010. בעריכת טליה טוקטלי. כתב העת בהוצאת אגודת אמני הקרמיקה בישראל, בשיתוף עמותת אמנים יוצרים בישראל ובתמיכת משרד התרבות והספורט – מנהל התרבות.

צילומים: שולמית טייבלום-מילר.

קרמיקה קוריאנית - אונגי

__

פסטיבל הסלדון נערך מדי קיץ בגנג'ין, עיר קטנה בדרום חצי האי של קוריאה. עד המאה ה-14 הייתה גנג'ין מרכז חשוב לייצור כלי סלדון, ומשם יוצאו הכלים לרחבי מזרח אסיה, ואולם הכיבוש המונגולי במאה ה-13, החלפת שושלת המלוכה והשינוי הסגנוני שבא בעקבותיהם הרסו והשכיחו את אמנות העשייה של כלים אלה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 החלו בגנג'ין להתחקות אחר הטכניקה לייצור כלי הסלדון, והאזור שב והיה מרכז חשוב בתעשייה זו. זה 38 שנים נחגג שם פסטיבל שנתי המארח תחרות ארצית של יוצרי סלדון, ובשנים האחרונות התווספה גם תערוכת קרמיקה בינלאומית. במתחם הפסטיבל יש מוזיאון לתולדות הסלדון, מוזיאון לתערוכות עכשוויות, מפעל סלדון, סדנאות קרמיקה וגלריות, ובמסגרת הפסטיבל מתקיימים אירועי תרבות, תצוגה מרהיבה של קרמיקאים קוריאניים, כיתות אמן והדגמות.

לתוך קלחת זו הוזמנה קבוצת אמנים מאוסטרליה, מארצות הברית, מיפן ומישראל שעבודותיהם נבחרו להשתתף, כחלק מהפסטיבל, בתערוכה בינלאומית במוזיאון גנג'ין. במהלך ששת ימי הפסטיבל השתתפנו בכיתות אמן של מיטב הקרמיקאים הקוריאנים, וגם הדגמנו שיטות עבודה לקהל הרחב. כיתות האמן התמקדו בדרך כלל בטכניקות עבודה מסורתיות, מקצתן מרתקות ולא מוכרות במחוזותינו. את כיתות האמן העבירו אומנים שיצרו כלי סלדון ואונגי, אומנים שהתמקדו בתרבות קערות התה וכאלה שעבדו בקו עכשווי יותר.

בפסטיבל התוודענו לטכניקת עשיית כלי הסלדון – כלים בעלי זיגוג ירקרק המזכיר את אבן הירקן, שבמזרח נחשבת קמע מזל. לייצור כלי הסלדון משתמשים בחומר שנכרה בשדות האורז ומכיל כמות קטנה של ברזל. עיטור הכלים נעשה בטכניקת שיבוץ (inlay) של סליפ לבן או שחור ועליו זיגוג שקוף, ואת הכלים שורפים בשרפת רדוקציה בתנור נובוריגמה (תנור עץ מרובה חדרים) לטמפרטורה של C˚1200. הצבע הירקרק מתקבל מהרדוקציה של הברזל המצוי בחומר עצמו.

בימי הפריחה של הסלדון הקוריאני שימשו הכלים בעיקר את האצולה במרחב של קוריאה-סין. כיום הקוריאנים יוצרים כלים אלה לעתים מתוך שימור המסורת העתיקה ולעתים מתוך נתינת פירוש חדש.

אחת הטכניקות שהודגמו לנו היא בניית האונגי – מכל ענק המיועד לאכסון קימצ'י (ירקות מוחמצים חריפים, שיחד עם האורז הם ליבת החוויה הקולינרית בקוריאה, שממנה נמלטנו בערבים לקפה דה פריז – המנומנם והיחיד בעירו – כדי למצוא נוחם בקרואסון וקפה מן המניין). את האונגי יוצרים על אובני רגל אטיות במיוחד בעבודה יבשה. תחילה מכינים משטחים על ידי חבטת גוש חומר ברצפה עד שמתקבל משטח ארוך וצר, ואת המשטחים מניחים בשלבים זה על גבי זה. לאחר הדבקת המשטח מעצבים אותו על ידי סיבוב גלגל אטי מאוד ובעזרת כלי עץ מיוחדים המיועדים למטרה זו. לאחר שהמשטח נופח ועוצב מניחים עליו משטח נוסף וחוזרים על התהליך, עד שמתקבל הכד שגובהו יכול להגיע למטר עד שניים.

האונגי הוא אלמנט חשוב בתרבות המגורים, האוכל והקדרות בקוריאה כולה. לכל בית בכפר יש בחצר מזווה עם כמה כדי אונגי מסורתיים, ובשנים האחרונות התגלה ששימור בכדי האונגי המסורתיים איכותי יותר משימור בכלים העשויים חומרים תעשייתיים, וגם מפעלי המזון החלו להשתמש בהם במקום במכלי הפלסטיק. תעשיית האונגי אפוא פורחת. הפריחה הומחשה לנו היטב כשהגענו לכפר העוסק כולו בעשיית אונגי: יש בו סדנאות גדולות, מוזיאון לתולדות האונגי ואקדמיה לאונגי.

לאחר ששת ימי הפסטיבל יצאנו לטיול מאורגן של שמונה ימים ברחבי קוריאה ולביקורים אצל קרמיקאים שחלקם נשאו את התואר "אוצר לאומי" או "משמר מורשת" (ICA- Intangible cultural asset) – תואר הניתן לאומנים שבעבודתם משמרים מסורות עתיקות. קצרה היריעה מלספר על כל הקרמיקאים שביקרנו – רובם חיים בבתים נאים בכפרים ולכל אחד מהם תנור נובוריגמה (או שניים). את עבודותיהם פגשנו מאוחר יותר בגלריות של סיאול. ארחיב על אחדים מהם.

הנא ג'ון (Hanna Jun) הוא אחרון בוני הרעפים. הוא חי על ראש הר במונגיונג (Mungyeong), כפר קרמיקאים ידוע במרכז קוריאה. הוא כבן שמונים, וכל חייו עשה רעפים בטכניקה ידנית מסורתית, אטית ויקרה. במשך השנים תועשה הכנת הרעפים והעלויות הוזלו, והעשייה המסורתית הלכה וגוועה. לפני כעשר שנים נשרף בסיאול מבנה שער, שריד מחומת העיר מהמאה ה-14, וכשרצו לשחזרו התברר שנותר רק בונה רעפים אחד שביכולתו לייצר את הרעפים בשיטה המסורתית. מיד הוענק לו התואר ICA, והרשויות הזמינו ממנו 30 אלף רעפים (על כל צרה שלא תבוא), ובזאת הובטחה פרנסתו. בסיור לבית המלאכה שלו ראינו את תהליך הייצור האטי והמפרך, אך נראה שבריאותו איתנה והוא יעמוד בהזמנה.

פארק ג'ונג איל (Park Jong Il), החי גם הוא בכפר מונגיונג (Mungyeong), הוא אחד הקרמיקאים המגדירים עצמם "אומני קערות תה". בכפר קדרים רבים העוסקים בתחום זה, ובכל שנה הם עורכים פסטיבל קערות תה השואב אליו אספנים רבים מקוריאה ומיפן. ג'ונג איל הוא אחד האומנים שאירחו אותנו, וכמו אצל האחרים גם אצלו המקום הוא חלק מהסיפור: היער מלפנים, הנהר מאחור ולצד המבנה שני תנורי נובוריגמה מפוארים.

ככל שנענו צפונה פגשנו יותר ויותר אומנים העובדים בפורצלן. הקוריאנים ידועים באיכות הפורצלן שלהם, ובשנות הכיבוש היפני (1910‑1945) הועבר רובו של הפורצלן שנכרה בקוריאה ליפן. לאחר תום הכיבוש נותר זיכיון הכרייה בידי היפנים, ורק בשנות ה-80 הצליחו הקוריאנים להשתחרר ממנו ולהחזיר את זכות הכרייה לעצמם. גם כיום ניתן למצוא בקוריאה פורצלן פחות מאבנית.

ג'ון סונג קון (Jeon Seong-Keun) הוא עוד קדר מעניין – אומן המגלף את כלי הפורצלן שהוא יוצר. קון למד את אמנות הגילוף אצל פסל עץ בודהיסטי (פארק צ'אן סו, Park Chan-Soo) ויישם את רוח גילוף העץ בפורצלן. בביקור בסטודיו יצר הגילוף המסיבי של הכלים רושם כבד מעט, אבל כשפגשנו בכלים האלה בגלריות של סיאול הם היו מרהיבים ביופיים.

ביקרנו במוזאונים רבים: מקצתם מוזיאונים ייחודיים, כמו מוזיאון Maritime, המוקדש כולו למטען כלי הסלדון של ספינות טרופות מהמאות ה-11‑14 , או מוזיאון Clayarch, המתמחה בקרמיקה אדריכלית ובשילוב אמנות בתעשייה – שם ראינו תערוכה גדולה של נינו קארוזו מאיטליה ותערוכה נוספת – "לבנה" (Brick) – שהציגה לבנים מרחבי העולם. במוזיאון Clayarch יש מתחם שלם המשמש כסטודיו מאובזר גדול מאוד, ובכל שנה מתארחים בו חמישה קרמיקאים מהעולם לביצוע  עבודה בסדר גודל מרשים.

בקוריאה אוצרים את התערוכות באופן ההופך את היומיומי למרהיב עין. את הקסם הזה פגשנו בכל המוזיאונים שביקרנו בהם: כל התערוכות מוצגות בהרבה כבוד ויופי, ולא פעם האמנות הפלסטית מוצגת יחד עם הקרמיקה. ככלל הקרמיקה היא חלק טבעי מעולם האמנות. בכל מוזיאון יש התכוונות לחינוך וליצירה, ואפשר למצוא שם סדנאות מפותחות ומתוחזקות היטב, וניכר שיש בהן פריחה יצירתית ועשייה מרובה.

את המסע סיימנו בסיאול. עיר מרתקת, מודרנית מאוד ובה רובע שלם המוקדש לאמנות: בניינים שלמים שהם גלריות. בכל יום רביעי נפתחות התערוכות החדשות ברחבי הרובע, והסימן לפתיחה הוא זרי סחלבים ענקיים בכניסות לבניינים ולגלריות. כל אחד מוזמן להיכנס, ובפנים – חגיגה.

חזרנו מקוריאה הלומי קרמיקה ואמנות, והמטען שקיבלנו בא לידי ביטוי בתערוכה קבוצתית שהצגנו כעבור כמה חודשים בארץ ומלווה אותנו גם היום.

למידע נוסף על קורס קרמיקה בבית בנימיני

___

הקרמיקאים הישראלים שהשתתפו בתערוכה ובסיור: זהרה הראל, רותי ברקאי, שמאי גיבש, מרתה ריגר, שירה סילברסטון אדית רוזנפלד ושולמית מילר.

פורסם תחת כללי / 11 לדצמבר, 2012 / אין תגובות »